מדינת ויומינג רחוקה מאיתנו מאוד. חייהם של 600 אלף תושביה, בצפון־מערב ארה"ב, שונים מאוד מחיינו. בין הרי הרוקי להרי הטיטן במערב ובין הערבות הגדולות במזרח – ויומינג מתנהלת בשקט כפרי ובתוך טבע רחב ידיים ועוצר נשימה. אבל מה שקרה השבוע במדינה ההררית הנידחת אמור לעורר עניין רב בישראל, ובכל דמוקרטיה מערבית אחרת.
העובדה שחברת הקונגרס המובילה ליז צ'ייני הובסה באופן משפיל (29 אחוז מול 66 אחוז) בבחירות המוקדמות של המפלגה הרפובליקנית אומרת לא מעט על רוח הזמן. חשיבותה של המפלה הדרמטית חורגת מתחומי ויומינג ומתחומי אמריקה, וקשורה באופן עקיף גם למתרחש בפוליטיקה הישראלית. מקרה ליז צ'ייני הוא משל. הוא תמרור אזהרה.
אליזבת לין צ'ייני נולדה ב־1966 לאחת המשפחות הפוליטיות החזקות בארה"ב. אביה דיק צ'ייני היה חבר קונגרס, מזכיר ההגנה, ראש הסגל של הבית הלבן ולבסוף סגן הנשיא. רבים מהליברלים האמריקנים מתייחסים אליו עד היום כמנהיג ימין קיצוני, רב עוצמה ואפל. ליז הלכה במידה רבה בעקבות אביה והמשיכה את דרכו. היא כיהנה בתפקידים בכירים במשרד החוץ, הובילה שדולות ימניות בוושינגטון, וב־2017 הייתה לחברת הקונגרס. השקפת עולמה שמרנית לגמרי: בתחום הכלכלי־חברתי היא קשוחה ובתחום מדיניות החוץ היא ניצית. בין השאר היא מאמינה באסטרטגיה ההתקפית שתביא לשינוי המשטר באיראן. אין זה מפתיע, אפוא, שבתקופת כהונתו של דונלד טראמפ כנשיא תמכה צ'ייני בתשע מעשר הצעות שהגיש לקונגרס. הנסיכה מוויומינג הייתה בשר מבשרה של המפלגה הרפובליקנית ואף דובר בה כמועמדת אפשרית לנשיאות.
אבל לליז צ'ייני יש חולשה גדולה: היא פוליטיקאית הגונה ואמיצה. יש לה עמוד שדרה ויש לה ערכים ויש לה עקרונות. היא גם מאמינה בדמוקרטיה האמריקנית ונאמנה לדמוקרטיה האמריקנית. לכן, כשטראמפ סירב לקבל את תוצאות הבחירות בנובמבר 2020, היא לא הייתה יכולה לעמוד מנגד. כשטראמפ עודד המון משולהב שפרץ אל תוך גבעת הקפיטול ב־6 בינואר 2021, היא התייצבה במלוא העוצמה נגדו. משום מה היא חשבה שמחויבותה לאומה קודמת למחויבותה למפלגה. היא העדיפה את החוק, את החוקה ואת היושרה על פני המנהיג.
לכן צ'ייני נמחצה השבוע. כי גם בימין וגם בשמאל, הפוליטיקה של 2022 היא פופוליסטית. גם בימין וגם בשמאל, הזירה הציבורית של 2022 היא שבטית. אין עקרונות, אין ערכים, אין כללי משחק. השאלה שכל שחקן במגרש נשאל היא אחת: הלנו אתה אם לצרינו. האם אתה שחור או לבן, אדום או כחול, סמולן או ביביסט. אין ניואנסים, אין מורכבות, אין ענייניות. כל עדר דורש מכל בני העדר נאמנות מוחלטת במלחמת הדמים נגד העדר האחר.
במקרה של ליז צ'ייני, ההרס שגרמה רוח הזמן האלימה הוא ברור: בת אצולה רפובליקנית, בעלת דעות ימניות מובהקות ורקע מרשים של עשייה לאומית, הייתה לבוגדת ברגע שהגנה על קודש הקודשים של הרפובליקה האמריקנית. דמות איקונית של הצפון־מערב הכפרי המסורתי הייתה לסמולנית כשלא נסחפה עם ההמון. אבל גם במקרים ישראליים, דרמטיים פחות, ההרס שזורה ההוריקן הפוליטי הנוכחי הוא דומה. לא נמצא מקום ברשימת הליכוד לצחי הנגבי אחרי שנהג בממלכתיות במהלך מבצע עלות השחר. לא נמצא מקום בצמרת הליכוד ליולי אדלשטיין, שהעז לערער על סמכותו המוחלטת של המנהיג. יובל שטייניץ הבין שאין מקום היום ברשימת הליכוד למי שאינו מוכן להיות עבד נרצע של ביבי ולתמוך בהרס מערכת המשפט.
אבל העניין לא מוגבל למפלגתו הפופוליסטית של טראמפ (שאינה דומה כלל למפלגה הרפובליקנית של אברהם לינקולן, טדי רוזוולט ודווייט אייזנהאואר) ולמפלגתו הפופוליסטית של נתניהו (שאינה דומה כלל לחירות או לגח"ל או לליכוד של בגין). גם בצמרת העבודה אין מקום למתונים ולשקולים. גם בציונות הדתית הקיצונים גוברים על הממלכתיים. הניסיון של ימינה לייצר כאן חלופה ימנית אחראית מתפרק לגורמים. בני גנץ נרדף כי העז לשבת עם נתניהו ואיילת שקד נרדפת בשל ניסיונה להקים כאן ממשלת אחדות ציונית.
מכל עבר, השיסוי חזק מההיגיון והשיסוע עז מהאחדות. בכל פינה חוזרת ומופיעה תסמונת ליז צ'ייני. הלהבות של עידן השנאה והפראות שורפות בימים אלה כל חלקה טובה של פוליטיקה שפויה.