לפדות שבויים כדי לנצח

ההסכם שיביא לשחרור החטופות והחטופים השבויים במנהרות הרוע קשה מאוד. הוא יעניק לחמאס חמצן דווקא כשהוא הולך ונחנק. הוא יסיג את צה"ל ממרבית רצועת עזה, ויחזיר לבתיהם המוני מחבלים פלסטינים בני עוולה. המלחמה בעזה תגווע מבלי שישראל תשיג באופן מיידי את כל מטרותיה. היכולות הצבאיות של ארגון הטרור הנאצי לא יפורקו במלואן, וגם לא היכולות השלטוניות של הצורר יחיא סנוואר. לא יהיה ניצחון מוחלט עכשיו.

אלא שההסכם לשחרור החטופות והחטופים ממנהרות הרוע חיוני. יש חמש סיבות לכך שזו גלולה מרה שאין מנוס מלבלוע.

הראשונה היא המצווה היהודית של פדיון שבויים. "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים", כתב הרמב"ם, "שהשבוי הוא בכלל הרעבים והצמאים והעירומים ועומד בסכנת נפשות". לדבריו, מי שמעלים עיניים מאפשרות של פדיון עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" ועל "לא תעמוד על דם רעך". זו ההזדמנות האחרונה להציל את חייהם של בנות ישראל ובני ישראל שמדינת ישראל הפקירה. יש לנו חובה יהודית־מוסרית־אנושית לעשות ככל האפשר כדי למנוע את מותם.

השנייה היא הציווי הישראלי של ערבות הדדית. בשבת השחורה של 7 באוקטובר קרסו שניים מעמודי התווך של הבית הלאומי: ההרתעה הישראלית והאחווה הישראלית. מוטלת עלינו החובה לשקם את שניהם. לא תהיה הרתעה ללא אחווה. כוחות הצבא שלא הגיעו לכפר־עזה ובארי בבוקר שמחת תורה פגעו בלב ההוויה הציונית. לראשונה מאז תש"ח חבל ארץ שלם נכבש בידי האויב בעוד שתושביו נרצחים, נחטפים ונאנסים. הדרך היחידה להתחיל לרפא את הטראומה העמוקה והמחרידה הזאת היא להשיב הביתה את החטופות והחטופים, להוכיח שאנחנו ערבים זה לזה ומתחילים לחדש את הברית הישראלית.

הסיבה השלישית היא מגבלות הכוח. אם צה"ל היה גדול כפי שהוא היה לפני ארבעים שנה, אפשר היה לחשוב על כיבוש מלא וקבוע של רצועת עזה. התנגדתי לכך מטעמים מוסריים ומדיניים, אבל אחרים היו יכולים לקדם את רעיון הכיבוש ולהציגו בהיגיון. אבל ישראל הקטינה מאוד את צה"ל, ברוב איוולת פירקה שש אוגדות ונפרדה מאלפי טנקים. היא בחרה באפשרות של צבא קטן ולא תמיד חכם. בתנאים אלה, ריתוק של תריסר עוצבות לגזרת עזה יחשוף את הצפון למתקפת פתע של כוחות רדואן, ויחשוף את ההתיישבות ביהודה ושומרון לאינתיפאדה שלישית. ההסכם להחזרת החטופות והחטופים יעניק לנו את פסק הזמן הנדרש כדי לבנות מחדש את הכוח ולהגדיל את צה"ל.

הסיבה הרביעית היא סומליה. מאחורי התמרון הקרקעי ברצועה עמדה התיאוריה של "סלעים לאבק". היא גרסה שאת הסלעים של ארגון הטרור יש לגרוס לאבנים, את האבנים לגרוס לחצץ, ואת החצץ לאבק. ההצלחה המבצעית של השבועות האחרונים מקרבת אותנו לשלב החצץ. אבל גם אם חמאס יהפוך לאבק, בהיעדר כיבוש ישראלי מלא עזה תהיה לסומליה. תתהווה בה מציאות בלתי נשלטת של לית דין ולית דיין. האנרכיה המוחלטת הזאת לא תיטיב עם תושבי שדרות ואשקלון. היא תיצור איום מסוג חדש על הנגב המערבי. הסכם שיביא לשחרור החטופות והחטופים יסלול את הדרך לייצובו של שלטון חלופי ברצועת עזה – שאיננו חמאס, איננו עבאס ואיננו כאוס.

הסיבה החמישית היא הגליל. הנעשה בצפון הוא הדילמה האסטרטגית העיקרית העומדת בפני ישראל. המצב הנוכחי בלתי נסבל ואינו הוגן כלפי מאות אלפי ישראלים. הוא יוצר מעין נמק בחלק משמעותי מהגוף הלאומי.

אבל גם המלחמה המלאה בלתי נסבלת. השלכותיה ידועות והרות אסון. כדי להתמודד עם הדילמה הקשה של בחירה בין שתי חלופות בלתי נסבלות, וכדי לחפש דרך שלישית ויצירתית – ישראל חייבת לרכז מאמץ בצפון. היא חייבת ליצור צירוף של אגרוף צבאי ותהליך מדיני שיביא את המשבר לפתרון סביר. כדי לעשות זאת, יש לייצב את חזית הדרום באמצעות הסכם שישיב הביתה את החטופות והחטופים בעודם בחיים.

השורה התחתונה ברורה: פדיון שבויים הוא ציווי מוסרי, יהודי וישראלי עליון, אבל יש לו גם חשיבות אסטרטגית. הוא לא יעניק לנו ניצחון עכשיו, אבל יאפשר לנו לצעוד בדרך הארוכה והקשה שבסופו של יום תוביל לניצחון מוחלט.