החוויה שכולנו חווינו ב־15 החודשים האחרונים היא בלתי נתפסת. ב־7 באוקטובר 2023 האדמה פערה את פיה. בלי שאיש צפה זאת הותקפנו, הוכינו ובמשך יממה אחת הובסנו. ראינו במו עינינו מחזות שלא חשבנו שנראה בימי חיינו. היינו עדים לאסון היהודי הגדול ביותר מאז השואה, לכישלון הציוני הגדול ביותר מאז ראשית שיבת ציון.
בין אוקטובר לדצמבר 2023 הארי הישראלי קם, שאג ולחם. החברה התלכדה, הצבא התאושש וכולנו יחד השבנו מלחמה שערה. תוך שבועות וחודשים המדינה היהודית יצאה מההלם, התאוששה וגייסה את כל הכוחות האדירים הגנוזים בה. לכן הצלחנו להכות בחמאס, לכבוש את צפון רצועת עזה, ואף לשחרר כמאה חטופים.
בין ינואר לאוגוסט 2024 שקענו בדשדוש ובדכדוך. החברה התפלגה, ממשלת האחדות קרסה, והצבא התנהל בכבדות. לא הייתה אסטרטגיה, לא אירעה התלכדות סביב מטרה, ולא חזינו בתוצאות חד־משמעיות. הניצחון על חמאס בושש לבוא, וחיזבאללה התגרה בנו, אִתגר את צה"ל והפך את הגליל העליון לגליל רפאים.
ואז, בתוך עשרה ימים בספטמבר 2024, התחולל מהפך. תחילה מבצע הביפרים המופלא, אחר כך מבצע מכשירי הקשר, ובהמשך השמדתן של אלפי רקטות ארוכות טווח בלבנון. כאשר גם חסן נסראללה עלה השמיימה בסערה והנהגת ארגונו חוסלה, היה ברור שבאיחור של שנה התחוללה תפנית אסטרטגית. מדינה שאפילו אחדים ממצביאיה חשבו שהיא מובסת התגלתה כמנצחת.
אוקטובר־דצמבר 2024 הפכו את התפנית האסטרטגית לניצחון כמעט מוחלט. מותו של יחיא סנוואר בעזה השלים את מעגל החיסולים של כל מי שהעז להרים יד על ישראל. הדיפת מתקפת הטילים הבליסטיים של איראן והנחתת המהלומה המדויקת על איראן שינו דרמטית את יחסי הכוחות בין המעצמה האזורית המתאוששת של בנימין נתניהו ובין המעצמה האזורית המקרטעת של עלי ח'מינאי. הקריסה של משטר אסד פירקה במידה רבה את הציר השיעי, וביתקה את טבעת החנק שטהרן ניסתה לכרוך סביב צווארה של ציון.
לקראת השנה האזרחית החדשה יש אינספור סיבות לאופטימיות. אין לדעת, אבל הסבירות שלפחות חלק מהחטופים ישובו הביתה גבוהה מאי פעם. לא מן הנמנע שוושינגטון של דונלד טראמפ תעמוד לצידנו במערכה נגד איראן, ושיושג הסכם נורמליזציה עם ערב הסעודית. אבל גם אם השלום עם סעודיה יתעכב, כבר עכשיו האקונומיסט קובע כי הכלכלה הישראלית היא השישית בעולם בביצועיה בשנה שעברה.
המזרח התיכון חזר לכבד אותנו ולחשוש מאיתנו. בקהילה הבינלאומית יש לנו שונאים רבים – אבל גם מעריצים. הכול מתבוננים בהשתאות בתופעה הייחודית ששמה ישראל, ומתקשים להבין אותה. איך בתוך חודשים ספורים הפכנו מלוזר לווינר? ניסים ונפלאות, יהודים, נפלאות וניסים.
אבל דווקא ברגע המרשים הזה, אחרי שנה מחרידה כל כך, אסור לשגות באשליות, אסור ללקות בליקוי מאורות. אנחנו חייבים להתבונן נכוחה ולראות את שלושת האתגרים הניצבים בפנינו גם בשעה של הצלחה היסטורית.
האתגר הראשון הוא איראן. גם כשהיא מוחלשת, ובמובן מסוים דווקא כשהיא כזו – איראן מסוכנת. אין לנו ברירה אלא להתמודד עם הדוב הפצוע העומד מולנו. בשלב הראשון עלינו לעקור את הטלפיים הגרעיניות שהוא מנסה לגדל, ובשלב השני עלינו להמית אותו באמצעות החלפת השלטון בטהרן.
האתגר השני הוא המזרח התיכון. ציר סוני עוין מתחיל להחליף את הציר השיעי. לראשונה זה מאה שנה חזרה טורקיה לעמדה שלטת בעולם המוסלמי – ולראשונה אי פעם טורקיה היא שכנה. כאשר מצרפים את העוצמה ואת התוקפנות של אנקרה עם אי הוודאות בנוגע לעתידן של קהיר ועמאן, מתקבלת תמונת עתיד מדאיגה שצריך להתמודד איתה.
אבל האתגר השלישי הוא הגדול מכולם: ישראל. האויב המסוכן ביותר שלנו הוא אנחנו. המלחמה טרם הסתיימה – וכבר אנחנו טורפים אלה את אלה. ההכרעה עוד לא הושגה, אך כבר אנחנו מנסים לחלץ כישלון ממלתעותיו של ניצחון. הפילוג הפנימי נראה כאיום הקיומי החדש, הישן והעיקרי.
כאשר אנחנו מתבוננים השנה בנרות החנוכה, עלינו להיות גאים בעצמנו כפי שלא היינו מאז תש"ח. עמדנו מול אסון ואיום חסרי תקדים, אך וגברנו עליהם. אבל עלינו גם להיות מפוכחים: ההיסטוריה לא נגמרה, המזרח התיכון לא נרגע. למחלת הפלגנות של היהודים עדיין לא נמצאה תרופה. עם שלושת האתגרים האלה יהיה עלינו להתמודד עד חנוכה הבא.