אלה הימים הנוראים של הציונות: שואה, זיכרון, עצמאות. זהו זמן להיטהרות לאומית ולחשבון נפש לאומי: מנין באנו, היכן אנחנו, לאן אנחנו הולכים. וזוהי ממשלה שאמורה להיות ממשלת ריפוי ואיחוי. אחרי עשורים של מלחמת שבטים היא אמורה להביא פיוס. אחרי שנים של רק ביבי ורק לא ביבי היא אמורה להציע לנו אתוס אחר ועתיד אחר. את המלכותיות של עידן נתניהו צריכה להחליף ממלכתיות. את פולחן האישיות ושבירת הכללים והמטרה האישית המקדשת את האמצעים אמורים להחליף עקרונות וכללים וערכים. דף חדש. פרק חדש. ציונות 2022.
אבל במוצאי החג השני של פסח התפרסם תחקיר משלוחי המזון של איילה חסון. ומתברר שמה שהיה הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש. ראש הממשלה אומנם מוציא הרבה פחות שקלים על אקונומיקה מאשר ראש הממשלה הקודם, אבל הוא אטום באותה מידה. ראש הממשלה אומנם לא מוציא הון תועפות על בלפור, אבל מוציא הון תועפות על ההתעקשות (המוזרה) לא לחיות בבלפור. מי שהגיע אל השלטון כשהוא נישא על גלי הסלידה מהגלידה פיסטוק של ביבי ומהבקבוקים הממוחזרים של שרה לא באמת הפנים את תחושות הציבור שהעניק לו הזדמנות של פעם בחיים. חודשים ספורים בלשכת השררה בגבעת רם הספיקו לו כדי להסתחרר, להשתכר, להתנתק מהמציאות ולהתנתק מהעם.
וביום המימונה נערך בוועדת הכנסת אחד הדיונים המבישים ביותר שהתנהלו בה אי פעם. חבר הכנסת עמיחי שיקלי, שעמד על עקרונותיו כאשר מפלגתו בגדה בהם, הושמץ והותקף והוקע ונענש. איש שהיה איש במקום שבו לא היה איש – עלה על המוקד כי העז להיות איש של אמת. ובשם הדמוקרטיה־של־לכאורה ובשם הנאורות־של־כאילו, בני האור השתמשו בכוח הדורסני שבידיהם כדי לרמוס את מי שנחשב בעיניהם לבן חושך. מדוע? מפני שעקרונותיו אינם עקרונותיהם. מפני שהאמת שלו אחרת. מפני שכפי שאצל ביבי המטרה ששמה ביבי קידשה את כל האמצעים, אצל קואליציית אנטי־ביבי המטרה של רק לא ביבי קידשה את כל האמצעים.
שני האירועים שפתחו השנה את עשרת הימים הנוראים של הציונות הבהירו באופן חד־משמעי היכן אנחנו נמצאים עשרה חודשים אחרי הקמת ממשלת בנט־לפיד: באותו מקום ערכי שהיינו בו תחת ממשלת נתניהו. שרי הממשלה החדשה יותר חביבים ומנומסים ומאירי פנים, ורובם גם תואמים את הפרופיל האתני ששלמה גרוניך מאמין בו. אבל הם לא שינו במאום את הכללים המסואבים של המשחק המושחת שהליכוד הפופוליסטי הנהיג פה. הם לא הביאו בשורה חדשה ורוח חדשה וקוד ערכי חדש. את ביבי הם גירשו, אבל את הביביזם הם הנציחו. עד לרגע זה, תיקון של ממש לא היה כאן. מה שהיה הוא מה שהווה ומה שהווה הוא מה שיהיה. ייאוש.
כדאי להתעכב לרגע על מה שקרה לשיקלי. מפלגת ימינה ביקשה את אמון הבוחר על סמך שתי התחייבויות מפורשות: היא לא תקים ממשלה בראשות יאיר לפיד, ולא בהשתתפות רע"ם. שתי ההתחייבויות האלה היו מהותיות, עקרוניות ומגדירות זהות. ימינה ניפצה אותן. היא עשתה בדיוק את ההפך ממה שהבטיחה לבוחריה. באופן אישי אני מבין את המהלך של נפתלי בנט ואיילת שקד. אני גם מאמין ששניהם פטריוטים הרוצים בטובתה של מדינת ישראל. אבל אני גם מבין את מי שלא מבינים את מה שנחשב בעיניהם לאופורטוניזם בוטה.
אבל בלי קשר לדעות המקריות שלי, ברור לחלוטין שהמרי של חבר הכנסת של הימין הערכי נגד הנהגת מפלגתו היה רעיוני, עקרוני, ענייני ולגיטימי. מה שעשה היה לחולל פילוג אידאולוגי מובן ומוצדק במפלגה שהמירה את זהותה המקורית בזהות אחרת. לכן מי שמבקשים לנצל את החוק נגד כלנתריזם כדי להעניש את שיקלי על דעותיו וכדי להשתיק את השקפת עולמו עושים מעשה ברוטלי ואנטי־דמוקרטי בעליל.
השורה התחתונה? אנחנו בצרות. בבוץ עמוק. המשבר הפוליטי של שלוש השנים האחרונות לא נפתר. המשבר הערכי של העשור האחרון רק מעמיק. כלל לא התחלנו להתמודד ברצינות עם בעיות היסוד שלנו. כלל לא התחלנו לרפא את המחלה האנושה שהגוף הלאומי שלנו לקה בה. נתניהו הוא אדם מוכשר מאוד – שאיבד את דרכו. בנט ולפיד מלאי כוונות טובות – אבל נעדרי פרספקטיבה היסטורית. והזירה הציבורית עדיין מורעלת. המערכת הפוליטית עדיין מנוונת. לקראת יום העצמאות השבעים וארבעה, ישראל עדיין ממתינה לבשורה.