הציווי העליון לקיים את מלכות נתניהו גורם לממשלה ולבית הנבחרים להיות לא נורמליים או שפויים. הוא גם גורם למונרך שקם לנו לחייך מאוזן לאוזן, כשלהבות אופפות את הבית
בנימין נתניהו עשה זאת שוב: הוא השיג בכנסת ניצחון מכריע, שככל הנראה יאפשר לממשלתו להמשיך לשלוט בישראל עד הסתיו הבא, עד השנה הבאה או עד המפלה הבאה במלחמה.
ראש הממשלה הוא אדם מוכשר – בפוליטיקה, לא במדינאות. הוא אסטרטג מחונן – בדמקת המפלגות, לא בשחמט המעצמות. כי ביבי הוא הלא־רועה שיודע לתמרן את צאן מרעיתו. אין טריק שהוא לא מכיר ואין שטיק שהוא לא המציא. לכן, גם כשהמים גואים והספינה כמעט טובעת, הקברניט יודע לחלץ את עצמו. הקברניט יודע כיצר לשמור על ראשו מעל המים.
במובן מסוים, זה תמיד היה נכון. נתניהו נולד לתוך כת ירושלמית סגורה וזעירה שראתה בעצמה אצולה נבחרת ודחויה. החבורה שהסתופפה סביב פרופ' יוסף קלוזנר, פרופ' בן־ציון נתניהו ומתי מעט אחרים בזה למפא"י של דוד בן־גוריון וביטלה את חירות של מנחם בגין. היא תיעבה את הסוציאליסטים והליברלים של השמאל הציוני, והיא לעגה למאמינים ולמתיישבים של הימין הדתי־לאומי. בשעה ששנאה את האליטות של האינטליגנציה, היא התנשאה על המוני העם. מבחינתה, רק היא הייתה ראויה. רק היא הבינה את העולם, שלטה בהיסטוריה ופענחה את רזי המציאות. רק היא ידעה לקחת את החזון של בנימין זאב הרצל ואת תורת המדינאות של זאב ז'בוטינסקי, ולהפוך אותם למפעל לאומי חזק ומנצח.
זו הסיבה העמוקה לכך שביבי היה תמיד בודד. מעולם לא היו לו חברים, לא הייתה לו משפחה רעיונית ולא היה לו שבט פוליטי. בעולמו הנפשי יש רק אויבים או עבדים. לפי תפיסת העולם שלו, היהודים הם כישלון היסטורי, הישראלים הם כישלון מדיני, וכמעט כל יושבי הארץ הם קרתנים בינוניים.
נתניהו תמיד ראה בישראל שטעטל מזרח־אירופי ומזרח־תיכוני עלוב, שרק הוא מסוגל להושיע אותו. אבל במשך עשרות שנים ראש הממשלה ניסה בכל זאת לנהל דו־שיח עם המציאות – ואף להצליח. בניגוד לנבואות החורבן של אביו, ישראל פרחה ושגשגה. בניגוד לנבואות הלב שלו עצמו, ישראל הלכה והתעצמה. לכן ביבי התחיל להאמין שמבנימין (זאב הרצל) ועד בנימין (נתניהו) לא קם לישראל כבנימין.
ראש המדינה התחיל לחשוב שבן־גוריון קטן עליו, בגין קטן עליו, וכמוהו כמשה ודוד. אם עם ירוד מצליח כל כך, מן הסתם העומד בראשו הוא גאון שההשגחה העליונה בחרה בו.
יום 7 באוקטובר נעץ סיכה חדה בבלון האוויר החם של משיחיות נתניהו. פתאום התברר שמר ביטחון כשל בביטחון. פתאום התברר שמי שחזק מול חמאס הולך שולל בידי חמאס. פתאום התברר שווינסטון צ'רצ'יל של איראן הוא נוויל צ'מברלין של איראן. לא השוק החופשי של ביבי ולא הפוליטיקה השבטית של ביבי הכינו את ישראל לקראת מבחן לאומי עליון. החברים הידועים של ביבי (שי ג'ינפינג הסיני וגם ולדימיר פוטין הרוסי) לא עמדו לצד ישראל בשעת צרה. במקום שהמפא"יניקים העלובים הצליחו (ממלכתיות, ביטחון לאומי, עוצמה ישראלית), הבן של בן־ציון כשל (התפוררות, מחדל, חולשה).
אבל במהלך המלחמה ניתנה לנתניהו הזדמנות חדשה ואחרונה. הוא היה יכול להודות בכישלונו ולהציל את מורשתו באמצעות ניהול ענייני ואיכותי של המערכה. הוא היה יכול להכיר בכך שאין לו עתיד פוליטי, ושהסיכוי היחידי שלו הוא לעשות סוף־סוף את הדבר הנכון ולשרת את האומה. הוא היה יכול לעשות את מה שגולדה מאיר עשתה אחרי שטעתה בגדול לפני מלחמת יום הכיפורים, אך במהלך המלחמה מנעה אסון והובילה אותנו לניצחון. אבל אחרי התלבטות קצרה ביבי קיבל החלטה הפוכה: שוב הוא המורם מעם, שוב הוא היחיד באדם. כאילו השבת השחורה לא קרתה – הוא הרואה את הנולד, הוא היודע את הדרך, הוא מקור הישועה.
כך הגענו להחלטת הכנסת המבישה השבוע. הציווי העליון לקיים את מלכות נתניהו גורם לממשלה ולבית הנבחרים להיות לא נורמליים או שפויים. הוא גם גורם למונרך שקם לנו לחייך מאוזן לאוזן, כשלהבות אופפות את הבית. בעודו מסכן את עצם קיומה של המדינה, נתניהו גוזר כליה על מורשתו ההיסטורית.