מבלי שיתכוונו או יהיו מודעים לכך, הקיצונים הקולנים פועלים באופן בלתי ציוני מובהק. הם מותירים מאחוריהם את החוכמה היהודית ואת הגאונות המדינית הציונית
בלילות המלחמה הארוכים והקשים אני שואל את עצמי מה קרה ליהודים. מה קרה ליהודים. כאשר עלינו שנית על בימת ההיסטוריה, לפני למעלה ממאה ועשרים שנים, היינו כל כך חכמים. אף על פי שבאנו מגלות ארוכה גילינו גאונות פוליטית יוצאת דופן. העלינו מתוכנו מנהיגים בעלי שיעור קומה אשר פעלו בתנאים בלתי אפשריים באופן מזהיר. בנימין זאב הרצל גיבש אותנו לאומה והציב אותנו על המפה הבינלאומית; חיים וייצמן העניק לנו את הצהרת בלפור ואת המנדט הבריטי שאפשר לנו לממש אותה; זאב ז'בוטינסקי הבין את הטרגדיה של הסכסוך עם הערבים והציע את הרעיון המבריק של קיר הברזל, ודוד בן־גוריון הקים בפועל את קיר הברזל וכונן מדינה כנגד כל הסיכויים. ולאורך כל התקופה הזאת השארנו את גויי הארצות פעורי פה. עם של חייטים וסנדלרים היה לעם של איכרים ולוחמים, עם של חסרי ישע היה לעם של גיבורים. ומעל לכול: עם שהיה חסר כל כישרון מדיני ויכולת מדינית פעל בתחכום מדיני בלתי נתפס כדי להקים מדינה, לקיים מדינה ולבסס מדינה שהיא פלא.
סוד הפלא היה סוד האיזון. אבותיה ואימהותיה של הציונות ידעו לשמור של שיווי משקל מדויק בין הדבקות ביעדים הלאומיים לבין קריאה אכזרית של המציאות. היהודים החכמים של המאה העשרים ידעו ליישב את הסתירה בין הנדרש לנו לבין מה שהעולם מאפשר. הישראלים הראשונים חתרו לממש את כל מאוויינו תוך הבנה של מערך הכוחות ושל מפת האינטרסים אשר בתוכם אנחנו פועלים. כך הרצל ניהל את המשא ומתן עם הסולטן הטורקי, הקייזר הגרמני והאימפריה הבריטית. כך חיים וייצמן חילץ מממשלת הוד מלכותו את ההכרה בזכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל. כך זאב ז'בוטינסקי הקים את הגדודים העבריים ואת כוח המגן העברי. כך דוד בן־גוריון הביא אותנו אחרי השואה אל כ"ט בנובמבר ואל ה' באייר ואל הניצחון בתש"ח ואל הנס של עשור הריבונות הראשון.
ואילו עכשיו, השר המדבר בשם הציונות הדתית קורא להוציא את אוכלוסיית עזה מעזה; השר המדבר בשם העוצמה היהודית קורא לעודד את הגירתם של מאות אלפים מעזה, וחבר כנסת בקואליציה קורא להשמדתם של תושבי עזה. בכך הם משחקים לידיהם של הגרועים שבאויבינו. הם גורמים לכך שהמלחמה הכל כך צודקת שלנו ברוע של חמאס נתפסת בקהילה הבינלאומית כמלחמת גירוש. הם גורמים לכך שגם ידידים מובהקים של העם היהודי מתחילים לתהות אם ישראל לא הייתה לרודזיה. הם מחלישים את צה"ל כשהם מסכנים את אספקת החימושים שהוא כל כך זקוק להם. הם מסכנים את חיילי צה"ל הגיבורים ומקרבים אותם להאג. הם פוגעים פגיעה אנושה בציונות והופכים את העוצמה היהודית לחולשה ישראלית.
השאלה היא לא שאלה של מהות. תחת שלטונו של בן־גוריון, כשבע מאות אלף פלסטינים איבדו את בתיהם ויצאו לגלות. תחת פיקודם של יגאל אלון ויצחק רבין כמעט לא נותרו ערבים בדרום הארץ. אבל בן־גוריון, אלון ורבין לא דיברו, לא התגרו, לא התרברבו. הם לא עשו פוליטיקה פופוליסטית בעת מלחמה. בהיותם יהודים חכמים הם ידעו שעלינו להיות קשוחים מאוד במזרח התיכון – אבל לשמור על צדקת דרכנו. עלינו להיות נחושים כפלדה בשדה הקרב – אבל לקיים את מוסר הנביאים והמוסר האוניברסלי. עלינו לתמרן בתבונה ובתחכום בתוך סבך הסתירות שהמפעל הציוני נקלע אל תוכו.
נתן אלתרמן תיאר את מזימת השטן אשר תהה כיצד יוכל לעמנו והגיע למסקנה שלא ייטול את כוחו ולא יטיל בו מורך אלא יקהה את מוחו עד "שכח שאיתו הצדק". אבל היום נדמה כי מזימתו החדשה של השטן אחרת. מה שחמאס מנסה לעולל לנו הוא להקהות את מוחנו עד שנשכח את חוכמתנו. הזעם המוצדק והכאב הנורא שאנחנו חשים אל נוכח מעשיו הרצחניים של ארגון הטרור גורמים לאחדים מאיתנו לדבר ולנהוג באופן בלתי רציונלי. מבלי שיתכוונו לכך ומבלי שיהיו מודעים לכך, הקיצונים הקולנים פועלים באופן בלתי ציוני מובהק. הם מותירים מאחוריהם את החוכמה היהודית ואת הגאונות המדינית הציונית. אופן ההתנהגות המופקר שלהם מוביל אותנו אל עברי פי פחת במצעד איוולת שלא היה כמוהו מאז ראשיתה של שיבת ציון.