בשביל רק־לא־ביבי איני צריך לנסוע רחוק. אמא שלי מתעבת את בנימין נתניהו. אחי ואחיותיי מתנגדים לבנימין נתניהו. בת הזוג שלי סולדת מבנימין נתניהו. עבור רוב חבריי, נתניהו הוא המכשף הרע שכישף את המדינה. הקללה של ישראל. הדיבוק. זאת גם התחושה הכוללת בשכונה, בברנז'ה, במילייה. זה עשרים וחמש שנים הסביבה האנושית שאני חי בה נעה בין ביקורת נוקבת על נתניהו ובין שנאה יוקדת לנתניהו.
אירוניה: חלק גדול מהסביבה הזאת חי טוב באופן יוצא מן הכלל. שנות נתניהו אפשרו לרבים ממתעבי נתניהו להצליח ולשגשג. בניהם לא נשלחו למלחמה של ממש. בנותיהן אינן סובלות מאבטלה, אינפלציה או מחסור. העולם פתוח וההזדמנויות העומדות בפניהם אינסופיות. ובכל זאת, כאשר מתחתי ביקורת על שנאת נתניהו והבעתי עמדות מורכבות ביחס לנתניהו, רבים מידידיי ועמיתיי רתחו מזעם. רוב האנשים המקיפים אותי חשים שנתניהו הוא איום קיומי. מבחינתם, ביבי מערער את ערכיהם ומאיים על אורחות חייהם. נתניהו גוזל מהם את מדינתם ושולל את עתידם.
***
פרופ' יורם יובל אינו רק חש כך וחושב כך – אלא גם עושה. לפני כמה חודשים הפסיכיאטר של המדינה עזב את הכול והקדיש עצמו למאבק נגד נתניהו. הוא מחה, הפגין והשתתף בסרטונים פרובוקטיביים שזכו לתהודה רחבה. כך שכאשר האיש הצנום והנמרץ דופק על דלת ביתי בשעה מאוחרת של ליל סערה, אני מכין לו ספל תה חם ושואל אותו מה קורה. מנין תחושת החירום. מדוע אדם מצליח, ידוע, מיושב ושקול כמוהו הפך ללוחם קנאי של הרק־לא־ביבי.
נתניהו הוא אדם גדול, עונה לי יובל. וכשאדם גדול מידרדר, הוא לא הראשון שיודע זאת – אלא האחרון. כפסיכיאטר, אסור לי לומר מה אני חושב שקרה לו. אבל כאזרח אני אומר: קרה לו משהו. הוא לא אותו מנהיג שהערכתי לפני חמש ושש שנים, ושבו גם תמכתי בנושא הגרעין האיראני. כבר היו לנו כאן ראשי ממשלה שכונו מלך: שרון מלך ישראל, בגין מלך ישראל. אבל נתניהו הוא הראשון שמאמין לזה. הוא הביביסט מספר אחת. מאז הבחירות של 2015, שבהן הוא ניצח נגד כל הסיכויים, נתניהו שכח שהוא משרת ציבור וראשון בין שווים. בעיני עצמו הוא היה לראיס. המדינה זה אני, אחריי – המבול, ומי שנגדי הוא עוכר ישראל.
שים לב מה קורה כאן, אומר יובל. בתהליך הדרגתי שאיננו חשים בו, נתניהו הופך את הרפובליקה הישראלית של כולנו למדינה של ראיס אחד. והתהליך הזה מסוכן לנו יותר מכל אויב. כי מדינות־ראיס זה מה שיש סביבנו: במצרים, בירדן, בטורקיה. בכולן יש בחירות. ומפלגות. ופרלמנט. אבל בפועל הן לא מדינות של העם, אלא מדינות של שליט אחד, שההישרדות שלו היא האינטרס העליון של המדינה. ואנחנו לא היינו כאלה. ואסור לנו להיות כאלה. מה שנתניהו עושה הוא להפוך את ישראל המדהימה שלנו לעוד מדינה מזרח־תיכונית. זה האסון הטמון בנתניהו ובשלטון נתניהו, ואת האסון הזה חייבים לעצור.
אין לי שאיפות פוליטיות, ממשיך יובל. טוב לי בחיי. אבל בערב אחד בנובמבר שעבר פתאום ראיתי מה עומד מולנו. פתאום הבנתי שמה שמתרחש מול העיניים שלי הוא מין תאונת דרכים קטלנית כזאת, בהילוך איטי. ואת התאונה הזאת נתניהו לא רוצה ולא מסוגל למנוע. כי הוא נהג אשר הפסיק לראות את עצמו ואת הכביש. ואז הסתכלתי סביבי. יש לי חמישה ילדים. ואמרתי לעצמי, מה אומַר להם כשישאלו אותי היכן הייתי בחודשים שבהם ישראל הפכה למדינת־ראיס. מדוע לא מנעתי את התאונה. וצלצלתי לאחותי עפרה והחלטנו לפעול. ומיד הבנו שצריך רגל על הקרקע. כמו המתנחלים שהיו מיעוט אידיאולוגי קטן ונחוש ששינה את הכיוון של מדינה שלמה באמצעות דוגמה אישית והקרבה אישית. כי בסוף מי שמנצח הוא לא מי שצועק בהפגנות, אלא מי שנשאר לישון על הקרקע בלילה. והחלטתי שאם נתניהו מתנחל בבית בבלפור, אני אתנחל באוהל בגן העצמאות. ועשיתי זאת. במשך שלושה שבועות ישנתי באוהל שאליו הגיעו אלפי אנשים, חלקם ליכודניקים, אשר הבינו שכך אי אפשר עוד. "ישראל חזקה מנתניהו" היה כתוב על אחד השלטים במאהל. וזאת לא רק סיסמה, זאת תפילה.
***
כשיורם יובל ואני היינו סטודנטים, שנינו היינו פעילים בארגונים פוליטיים אחים, זעירים, אשר הקדימו את כחול לבן בשלושים שנים. הוא היה "איתן", אני הייתי "לפי"ד" (לפתרון יהודי דמוקרטי). שנינו ניסינו לקדם תפיסה ציונית־ביטחונית מתונה אשר היום מכנים אותה מרכז. ואולם כאשר יובל לוגם מהתה מעברו השני של שולחן העץ במטבח ביתי, חשוב לו להגיד שכעת המאבק איננו בין ימין לשמאל. מבחינתו, מה שמסוכן איננו שלטון הימין, אלא שלטון נתניהו. כשנתניהו צועק ששלטון הימין בסכנה, מסביר יובל, הוא טועה ומטעה: שלטון הימין לא בסכנה, שלטון נתניהו בסכנה. ונתניהו מסכן את כולנו, ימין ושמאל. מה שחשוב הוא לא לבלום את הימין, אלא לבלום את ביבי.
כשהרוח שורקת וגשם גדול ניתך ארצה, פרופ' יובל, נכדו של ישעיהו ליבוביץ, משתמש במילים קשות. אין כאן גולאגים, אומר יובל. ואין משטרה חשאית. אבל במובן מסוים יש דמיון בין פולחן האישיות של נתניהו לפולחן האישיות של סטלין. הסטליניזם הרס את הקומוניזם בכך שהוא החליף אותו באידיאולוגיה בת שתי מילים: יוסף סטלין. והביביזם הורס את הימין בכך שהוא מחליף אותו באידיאולוגיה בת שתי מילים: בנימין נתניהו. שוב, אין אצלנו מאסרים באישון לילה ואין מיליונים המאבדים את חייהם. אנחנו לא חיים תחת שלטון סובייטי. אבל מתחיל להיות כאן פולחן אישיות אשר אמור להדאיג אנשי ימין הגונים ורציניים. בברית המועצות השבר בא כשסטלין מת ושמש העמים כבתה. פה השבר יבוא כשנתניהו יֵצא מבלפור. ואולי כשהוא יעזוב את הארץ, במקום לעמוד כאן למשפט, ויעבוד כיועץ של איזה מכון רפובליקני בוושינגטון. אז פתאום נראה כולנו איזה הרס נורא הוא גרם כאן. הוא חלש מול חמאס. הוא חלש מול איראן. הוא מסכן את היחסים שלנו עם הדמוקרטים בארצות הברית. והוא שולט באמצעות העמקה של קווי השבר: יהודים מול ערבים, מזרחים מול אשכנזים, מרכז מול פריפריה.
נתניהו, קובע יובל, איבד את מאור עיניו. מתוך עיוורון נורא הוא הופך את המדינה למגן האנושי שלו ולוקח את הישראלים כבני ערובה. ועכשיו, כשהוא מרגיש רדוף, הוא מגביר מהירות וממש נכנס לוורטיגו. ומכניס מדינה שלמה לסחרור של ורטיגו. שממנו אנחנו חייבים להיחלץ כעת, לפני שהמטוס הציוני ייתקע בלילה באדמה.
***
הוד־השרון היא עיר המרכז הישראלי. ב־2006 היא העניקה לקדימה־של־אולמרט כ־35 אחוז מהקולות, ב־2009 נתנה לקדימה־של־לבני 40.6 אחוז, ובספטמבר 2019 קיבלה כאן כחול לבן כ־53 אחוז מהקולות. שיעורי התמיכה במפלגתם של גנץ ולפיד בהוד־השרון בבחירות הקודמות היו גבוהים יותר מאשר בכל עיר אחרת בארץ. כאן הבייס של הרק־לא־ביבי. כאן הליבה של המרכז הישראלי החדש. בהוד־השרון מתרחש מרד שקט ועוצמתי נגד שלטונו המתמשך של בנימין נתניהו.
כך שכאשר אני יורד לפנות בוקר מכביש 531 אל השכונה החדשה 1200 (כשלושים מגדלי דיור דחוסים בני כעשרים קומות, שבהם קרוב ל־3,000 יחידות דיור איכותיות המאוכלסות בעיקר במשפחות צעירות), אני תוהה מה מאפיין את עיר השפלה הזאת אשר לכאורה אין בה שום ייחוד. וכאשר אני ממשיך דרך המושבה הוותיקה מגדיאל אל המושבה הוותיקה רמתיים (אשר הפרדסים של שתיהן הוחלפו מזמן בנדל"ן מגורים סתמי), אני תוהה מה הם ערכיה ומה הם דפוסי חייה של העיירה הישראלית הזאת שאין לה דיוקן אדריכלי ברור. וכאשר אני עובר בין שיכוני שנות השבעים לשיכוני שנות התשעים ובין צמודי הקרקע הצנועים לקוטג'ים המפוארים, אני תוהה מה היא זהותה של הוד־השרון. אשר כולה טלאים על טלאים, רבדים על רבדים, גיבוב. והנה קניון אחד, קטן ואדום לבנים. והנה קניון שני, ענק. וספורטן שוקק חיים אשר ממנו יוצאים מתאמנים בבגדי ספורט צבעוניים. ואגם שעליו גאוות העיר. והר זבל ממוחזר שממנו נשקפת העיר. ופארק רחב ידיים בשם ארבע העונות.
הסערה של הלילה שככה והשמיים החורפיים תכולים. בחדשות של כאן רשת ב' מדווחים על האורחים המגיעים היום לירושלים: הנשיא פוטין, הנסיך צ'רלס, סגן הנשיא פנס. ישראל של נתניהו במלוא עוצמתה המדינית. ומדווחים גם שבשנת 2019 נהרגו פחות חיילי צה"ל מאשר בכל שנה אחרת מאז קום המדינה. ישראל של נתניהו במלוא עוצמתה הביטחונית. מפלס הכנרת ממשיך לעלות; גאות גם בשווקים. אבל להוד־השרון לא די בכל אלה. הוד־השרון מרגישה שמתחת לפניה של היציבות של עידן נתניהו, משהו רע מאוד קורה לישראליות. החלום הישראלי כפי שהוד־השרון מבינה אותו הולך וחומק בין האצבעות.
בפתח הווילה של יפעת פרנקל ברחוב המייסדים, כרזה גדולה שעליה פניו הנאות ועיניו התכולות של בני גנץ: ישראל לפני הכול. על מרבד הכניסה שלפני דלת העץ הכפולה שלוש מילים: כמה טוב שבאתם. בפינה האחת של הסלון ציור של מרילין מונרו, ובפינה הנגדית פסנתר. ספות נאות, קמין שחור, חלונות רבועים הפונים לגינה מטופחת. עיצוב פנים מוקפד של חלום ישראלי־אמריקני שהוגשם. ברוך הבא, אומרת לי יפעת. אני קצת נרגשת. וחוששת. אבל חשוב לי להעביר את המסר. מה תשתה?
היא נולדה בתל־אביב אבל המשפחה מרחובות ובעצם מפולין. אחות של סבא נספתה בשואה. מבין שבעת האחיות והאחים של סבתא נותרה אחות אחת. אבל לא הביטו לאחור. לא בכו. עבדו קשה. ובשנות השבעים אבא כבר ניהל מפעל של התעשייה הביטחונית. בשנות השמונים היה לאמא מיזם אופנה שהצליח. ההצלחה אפשרה למשפחה הבורגנית הצנועה לעבור מהדירה בתוכנית למד לווילה בתל־ברוך. יפעת עצמה שירתה במודיעין, למדה משפטים, וכשנסעה עם בן זוגה ערן לבוסטון ושלוש הבנות נולדו, היא החלה לעסוק בקייטרינג. אחרי עשר שנים החליטו לחזור כי אמריקה הנוחה הרגישה כמו גלות. ובחרו בהוד־השרון כי היה בה דבר מה כפרי שהזכיר את רחובות של הילדות. וגם דבר מה איכותי שהזכיר את בוסטון. לא רק רמת חיים אלא איכות חיים הם מצאו כאן. תחושה של קהילה. ביתיות.
אנחנו יושבים אל האי השחור במטבח. מדי פעם הכלב דילן נובח. ואחרי רגעים ספורים המארחת שלי כבר כמעיין מתגבר. לא מתרגשת עוד ולא חוששת, אלא נושאת מונולוג ארוך של כאב.
הוד־השרון היא אי של שפיות, אומרת יפעת פרנקל. אנשים כאן ליברלים, פתוחים, מקבלים את האחר. הנושא העדתי הוא לא אישיו. יש כאן המון זוגות מעורבים, ורוב החברות של הבנות שלי הן בכלל חצי־מזרחיות חצי־אשכנזיות. ולמרות שהסופרמרקט פתוח בשבת, אין חיכוכים בין דתיים לחילונים. גם יש קהילות רפורמיות. ונמצא כאן "בית עמיחי", הדואג לבעלי נכויות מילדות עד זקנה. ותנועת הנוער כנפיים של קרמבו (המטפחת בני נוער בעלי צרכים מיוחדים) הוקמה כאן. מערכת החינוך מצוינת. היא שמה דגש מיוחד על קהילתיות והתנדבות. כך שאפשר להגיד שיש דבר כזה, הרוח של הוד־השרון. אשר משלבת פטריוטיזם ישראלי עם אהבת אדם. לכן מצד אחד בני נוער עורכים כאן כל מיני פסטיבלים שנועדו לגייס תרומות לנזקקים, ומצד שני שיעור ההתגייסות ליחידות קרביות הוא מהגבוהים בארץ. זה לא מקרי שהבת הגדולה שלי, ברית, נכנסת עכשיו לקבע ביחידת עילית של אמ"ן, והבת הקטנה תמרה מבקשת להתגייס לקרבי.
אבל לפני כמה שנים התחלתי להרגיש שבמקום שישראל תלמד מהרוח של הוד־השרון, רוח רעה שנושבת היום בישראל חודרת להוד־השרון. אחרי שכבר היה לנו רמטכ"ל מרוקאי ומפכ"ל תימני, מירי רגב החליטה פתאום להחזיר את השד העדתי. ובנימין נתניהו, האשכנזי הטהור מרחביה, התחיל להסית נגד אשכנזים. וזה חלחל. וזה ממשיך לחלחל. זה גרם לכך שהבת שלי חזרה יום אחד מבית ספר וסיפרה מה אמרו על האשכנזים. שהם מתנשאים. שהם קרים. צבועים, קפוצי תחת. ושהאוכל שלהם הוא רגל קרושה. כי להיות אשכנזי היום זה להיות בנחיתות. אם אתה אשכנזי, אתה מושא ללעג. אנחנו במגננה עכשיו. יש בארץ גזענות הפוכה.
אותי זה הורג, יפעת ממשיכה. אני מרגישה שכל הזמן יש עליי דעה קדומה. כל הזמן אני תחת האשמה. אליטיסטית, אליטיסטית. ואני כאילו רוצה לומר לאנשים: עזבו אשכנזית, אני ישראלית. אף פעם לא החצנתי את המוצא שלי, גם לא כשהיינו רוב. והמוצא היחיד האמיתי שלי הוא שהרגו אותנו שם ואיבדנו הכול ובאנו לכאן והתחלנו מאפס. כישראלים לכל דבר. אבל משנה לשנה, הרעל האנטי־אליטיסטי של האליטיסט ביבי חודר. מפעפע. ראש הממשלה מעודד את זה. הוא עושה מזה קריירה. וברשתות החברתיות אני חוטפת מהפעילים והתומכים שלו. סמולנית, כותבים לי. בוגדת. תחזרי לאירופה. חבל שהיטלר לא סיים את העבודה.
שמע, היא אומרת, אני גאה מאוד בישראליות שלי. יש לי עסק קטן של יזמות נדל"ן ואני ממלאת את כל חובותיי. משלמת מיסים, מתנדבת, תורמת. ובעלי הוא נכה צה"ל אשר עובד היום באלביט. והבנות עושות שירות משמעותי. כמשפחה הייתה לנו אפשרות מאוד מושכת לחיות באמריקה, ואנחנו בחרנו לחיות כאן. וכשחזרתי ארצה ממש הרגשתי שכאן ארץ זבת חלב ודבש. האור, השמש, האנשים. אבל היום מתייחסים אלינו כאל סוג ב'. ואני באופן אישי מרגישה שדוחקים אותי. לא מכבדים אותי. אומרים לי ששכחתי מה זה להיות יהודייה. וזה מקומם, מה־זה־מקומם. האם סבא שלי לא הגיע הנה בחוסר כול? האם הוא לא לחם בתש"ח? והאם אמא שלי לא תרמה בעשר האצבעות שלה ליצוא הישראלי? האם אבא שלי לא חיזק את הביטחון? אז לי אין זכות שווה על המדינה? לא מגיע לי לחיות בארץ כשווה בין שווים?
מה שהביא אותי לפוליטיקה זאת שנאת האחים שביבי החזיר. והצורך בתקווה. כי היום אני מרגישה שאין פה תקווה. אני רוצה שלבנות שלי יהיה בישראל דבר מה שהוא מעבר להבטחה הכלכלית. אני רוצה חברה צודקת שמכבדת את השונה ומתייחסת לכולם באופן שווה. אני רוצה שהחברים הערבים שלי יחושו שהם חלק מאיתנו. ואני רוצה שלכל אחד תהיה הזכות לדירת מגורים. והשלטון לא יהיה מסואב. ראש הממשלה לא יהיה מושחת. אני רוצה שתהיה פה שוב מדינה נורמלית אשר עושה יחד דברים גדולים ומשרתת את כל האזרחים.
אני זוכרת את רבין, יפעת אומרת בהתרגשות. תמכתי מאוד במה שהוא ניסה לעשות. עשרה ימים לפני החתונה שלנו, ערן ואני הלכנו לכנס השלום הגדול בכיכר מלכי ישראל. וכשהנאומים הסתיימו הלכנו לנופף לנואמים ליד המדרגות שמאחורי העירייה. פתאום שמענו שלוש יריות. ומישהו צעק להשתטח. והשתטחנו. וראינו את המכונית של רבין שטסה משם. סוף העולם. ממש סוף העולם. הלכה המדינה. אין תקווה. ואיך אפשר להמשיך את החיים כך. איך אוכל לרקוד ולשמוח בחתונה שלי?
אבל עכשיו פתאום הופיע גנץ. אני זוכרת היטב את הנאום הראשון שלו בגני התערוכה. ישבתי כאן בסלון מול הטלוויזיה, ובפעם הראשונה הרגשתי שהתקווה שנרצחה חזרה. כי בגנץ יש משהו רביני כזה. איש צבא הגון, ישר, מופנם. קצת ביישן. שראשות ממשלה היא לא אובססיה אצלו. ושבאמת אוהב את המדינה. ואז, כאשר שלושת הרמטכ"לים ולפיד התאחדו – הייתי ממש באופוריה. הרגשתי שהמעגל של רבין נסגר. כי כחול לבן זה הישראלי היפה. הפטריוטי. זאת לא משפחה קיסרית מבלפור, אלא חיילים של המדינה. לכן סימסתי בקבוצת הוואטסאפ של פעילים מהבחירות המקומיות של הוד־השרון ושאלתי מי בא לארצי. ובתוך שבוע הפכתי לפעילה של כחול לבן. ואחרי חודש הייתי ראש מטה בכחול לבן. הבית הזה הפך ביום הבחירות למפקדה של כחול לבן בהוד־השרון. ועכשיו מתחילים מחדש. עכשיו נערכים למארס 2020. כי מבחינתי זאת מלחמה על הבית. על הנשמה של ישראל. על הכול.
***
רלי גבע נחושה לא פחות. כאשר אני מגיע אל הקוטג' הדו־קומתי ברחוב אח"י דקר, היא עדיין בשיחת שיווק של מוצר הסייבר־סקיוריטי שהיא מקדמת. אחרי שהיא משכנעת את הלקוח, היא מחזירה את האוזניות הזעירות אל תוך ההדסט הלבן של אפל, ומציעה לי כיסא גבוה במטבח ואספרסו קצר ועוגיות שוקולד. שמחה מאוד שבאתי כי חשוב לה שאנשים יבינו מה הסיפור כאן. ומאיזה מקום היא באה. ומדוע היא כל כך כועסת.
אבא הגיע מפולין, רלי מספרת. עבר את השואה, התיישב בלוד, עבד בתעשייה האווירית ותמך כל חייו במפלגת העבודה. העריץ את רבין ופרס. אמא נולדה במקנס ועלתה ארצה אחרי מלחמת ששת הימים, ולמרות שלא רוססה בדי־די־טי בעצמה, כאבה את היחס המתנשא והמפלה כלפי המרוקאים. על כן תמכה בליכוד ובבגין. אבל בבית היה סוג של הרמוניה. קיבלו את הכול וקיבלו את כולם.
רלי עצמה נולדה אחרי שעברו לאריאל – כשבועיים לפני המהפך של 1977. אבל גם באריאל שבה גדלה וגם בגדוד הנ"מ שבו שירתה וגם באוניברסיטה הפתוחה שבה למדה וגם בחברת פרטנר שבה עבדה, אף פעם לא היה עניין של ימין־שמאל, אשכנזים־מזרחים. כולם חיו בתוך איזו ישראליות כזאת של לעבוד קשה ולחיות עד הסוף ולהתקדם. להתקדם, להתקדם, להתקדם.
להוד־השרון הגענו לפני 13 שנים, רלי אומרת. ומה שנפלא כאן הוא שעדיין יש פה סוג של כפריות, למרות שהעיר קרובה לכל מקום. לכל שכונה יש מרקם קהילתי משלה. אתה עטוף כאן. כשיש איזו צרה, מיד השכנות באות עם סירים גדולים. וכשיש שמחה כולם שמחים. יחד. בפורים יש ממתק־ברדק, שזה מין האלווין מקומי כזה. כשצריך, כל הקהילה מתגייסת ואוספת שמיכות ותנורים לחסרי־כול. יש פה משהו ישראלי שמח וחי וחם. אתה אף פעם לא לבד. ואף אחד לא שואל אם אתה מרוקאי או פולני או רוסי או להט"בי. הגישה היא לחיות בסבבה. להרבות אהבת חינם ולא שנאת חינם.
אז למה התגייסתי ליש עתיד ואחר כך לכחול לבן? למה אני כל כך מאמינה ביאיר לפיד? כי כאשר אבא שלי חלה בדמנציה לפני שנתיים, ראיתי פתאום כמה אטימות יש היום במערכת הבריאות. וכאשר התחלתי לבדוק מה קורה לבת שלי ולבן שלי בבית ספר, גיליתי שמערכת החינוך לא נותנת להם את מה שהם זקוקים לו. ולמרות שלבעלי יש חברת רובוטיקה המגלגלת מיליונים, ולמרות שאני מצליחה מאוד בתחומי – אין לנו באמת ביטחון כלכלי. אני לא מתבכיינת. מצבנו יפה מאוד. אנחנו יושבים טוב. אבל אם היינו באמריקה, היה לנו היום שקט כלכלי שאין לנו. כי הכול כאן יקר כל כך. והמיסים מטורפים. והכסף של המיסים לא הולך למי שחלש ממני, אלא למי שחזק ממני. כי פה אין מי שידאג לאנשים כמונו. אין מי שאכפת לו מעסקים קטנים וממעמד הביניים. כל מה שחשוב לביבי הוא ביבי.
אבל זה לא העיקר, רלי ממשיכה. העיקר הוא שנתניהו משחית אותנו מוסרית. הוא מנחיל כאן תרבות של אגו וקומבינה. ככל שאתה יותר כוחני וחלקלק ותחמן, אתה יותר מצליח. ויותר נחשב. אותי זה מזעזע. זה נגד כל הערכים שקיבלתי מאבא שלי. אז נכון, יש כאן סטארט־אפ ניישן שהעולם כולו מעריץ. אבל איפה המוסר? איפה הערבות ההדדית? הכול רק אני, אני, אני. הכול זה רק כוח וערמומיות. ובמקום שיהיה לנו ראש ממשלה יש לנו קיסר. ארדואן. וכל הקיצונים האלה, אלוהים ישמור. מאיפה הוא הביא לי אותם. וכל הימנים ההזויים שהתפרצו לי לחיים. הרי זו לא הציונות הדתית היפה שאני זוכרת מאריאל. אלה קנאים ששונאים ומסיתים. אני ממש לא שמאלנית, אבל מתי המילה 'סמולני' הפכה קללה? האם הסמולני לא משרת בצבא? האם הסמולני לא משלם מיסים? לאחים ולאחיות שלך אתה קורא בוגדים? ומה השלב הבא? תאסור אותנו? תשלח אותנו למחנות מעצר ולבתי כלא?
הייתה תקופה שנתניהו עבד מדהים. הוא היה שר אוצר מצוין. וגם בשנים הראשונות שלו כראש ממשלה הוא היה אחראי ורציני. אבל בחמש השנים האחרונות ביבי בשיכרון כוח. כל מי שמרים את הראש, הוא חותך לו את הראש. והוא ממנה אנשים לא מתאימים כדי שאף אחד לא יאיים עליו. רק האינטרס שלו לנגד עיניו. הוא לוקח מאיתנו את התחושה של יחד.
בעיקר מוציא אותי מדעתי המשחק עם השד העדתי, רלי אומרת. כי מה אני? פולנייה או מרוקאית? הרי רצינו להתקדם. והתקדמנו. אבל בשביל הפוליטיקה שלו, נתניהו מחזיר אותנו אחורנית. ואותי לפחות זה מביא לידי ייאוש. אני חרדה לילדים שלי. אני מתלבטת אם אני צריכה לנצל את הדרכון הפולני של אבא בשביל אירופה. או לנצל את ויזת העבודה של בעלי בשביל אמריקה. כי אני לא יודעת לאן אנחנו הולכים. למקום לא טוב אנחנו הולכים. ההרגשה שלי היא שביבי הורס לי את המדינה.
***
גאוותה של הוד־השרון היא לא רק על האגם, אלא גם על הסביח. ובצדק. תריסר הגברים והנשים הממתינים חצי שעה בתור לפני הקיוסק המפורסם של האוריגינל בדרך רמתיים, יודעים מדוע הם עושים זאת. אין כמו הפיתות הטריות האלה, שגבר מזוקן בכיפה שחורה ממלא אותן כאמן בביצים קשות חתוכות ובחצילים מטוגנים במדויק ובטחינה ובעמבה ובפטרוזיליה. תמורת עשרים שקלים מקבלים כאן את הסטריט־פוד הכי טוב בעולם. גורמה סביח. מעדן.
בתחילה היו ארבע מושבות: רמתיים, מגדיאל, כפר־הדר ורמת־הדר. בתים קטנים, אדומי רעפים, עמדו בתוך פרדסים ירוקים שופעי זהב כתום. ולאורך הכביש ששימש פעם כדרך הראשית תל־אביב־חיפה עמדו כמה בתי קפה קטנים, חנויות נעליים, חנות מקררים, מספרה. עד שבאה הטלטלה הדמוגרפית הגדולה של העלייה ההמונית. והפיתוח הנמהר של העשורים הראשונים אחרי הקמת המדינה, ואיחוד המושבות לרשות מקומית אחת בשנות השישים. והפשרת הקרקעות הגדולה של אריק שרון בשנות התשעים. ההגירה הפנימית האדירה של שנות האלפיים. עליית מחירי הנדל"ן. הצפתה של עיירת השרון המנומנמת בגל אחרי גל של משפרי דיור ישראלים אשר חלק גדול מהם יזמי היי־טק או עובדי היי־טק. זוגות צעירים, משפחות צעירות, מעמד ביניים השוחר מודרניות וקהילתיות.
כך שבמובן מסוים, הוד־השרון דומה לכל עיר־מרכז ישראלית אחרת בין חדרה לגדרה. מושבת הדרים אשר עברה תהליך עיור מהיר ודחוס ומהול בשחיתות אשר משדר חיוניות, הצלחה וצמיחה מתמדת. אבל במובן אחר, להוד־השרון יש ייחוד. לא היה כאן חזון ולא תכנון ולא מעוף, אך הטלאים האדריכליים השונים והרבדים הסוציואקונומיים הנבדלים יצרו איזה תמהיל של ישראליות חדשה ועוצמתית. הערבות ההדדית אמיתית; הקִדמה שלובה בקהילה; הפטריוטיות ליברלית. השאיפה להצלחה אישית ארוגה אל תוך אחריות חברתית. ישראל יפה, באמת ישראל יפה. אשר ללא הנהגה לאומית ראויה וללא הנהגה מקומית מרשימה כמו המציאה את עצמה. יצרה זהות בתוך חוסר זהות. הגדירה ערכים בתוך אובדן ערכים. גיבשה אורח חיים המבוסס על כבוד ליחיד ונאמנות לכלל. והמחישה שאנשי השפלה החילונית אינם אנשים קלים שעגלתם ריקה.
במשך שלושה עשורים שלטו בהוד השרון שני ראשי עיר חזקים אשר התמקדו ביזמות נדל"נית ובפיתוח מואץ. בתוך כ־35 שנים הם הצליחו לשלש את האוכלוסייה: מ־20 אלף איש בשנת 1983 ל־62 אלף בשנת 2018. אבל לפני כשנה וחצי התחולל מהפך. אמיר כוכבי בן ה־38, נשוי פלוס שניים, הציע להחזיר את הוד־השרון לתושביה. להחליף את הצמיחה הדמוגרפית והפיזית בשקיפות, רגישות ודאגה לכל אדם. קמפיין "התושָווים והתושָוות" שלו היה להצלחה מפתיעה. הוא העניק לכוכבי כ־70 אחוז מהקולות.
בשעת צהריים סגרירית אני יושב מול ראש העיר הצעיר בבניין בית הספר הישן שהוסב למשרדי עירייה, ושואל אותו אם הוד־השרון היא מטאפורה. והאם מה שקורה כאן עשוי לקרות גם במדינה. ומה בעצם הוד־השרון רוצה. מה החלום. מה מניע אותה.
לחיות ולתת לחיות, כוכבי עונה מיד. אנשים עובדים קשה מאוד כדי להגיע לכאן. לאף אחד דירה בהוד־השרון לא באה בקלות. אז כשהם סוף־סוף פה, הם רוצים שלא יבלבלו להם את המוח. לא יפריעו להם, לא יחפרו להם, לא ירמו אותם ולא יעשו עליהם סיבוב. מה שחשוב לתושבי הוד־השרון הוא לעבוד באופן סביר, להשאיר זמן איכות למשפחה, לתת לילדים את המרב. קצת לרוץ, לשחות, לעשות כושר. לצאת עם האישה למסעדה או פאב. לחיות את החיים עצמם. לא לשנוא אף אחד, לא להתקוטט עם אף אחד. לכן אתה מוצא פה מין פתיחות שקטה. בלי רעש וצלצולים ותקינות פוליטית. ליברליות שמרנית כזאת. מקומית. כמעט משפחתית. די צנועה.
על המדף של ראש העיר ספרים מעטים: "החינוך הדמוקרטי", "חיי" של ביל קלינטון, "הנסיך הקטן". על הקיר דגלון גאווה. מנגד תצלומי שחור־לבן של המושבה שפעם הייתה כאן. ותצ"א צבעונית גדולה שבה אפשר לזהות את העיר שתהיה.
בהוד־השרון יש לנו הכול, אומר כוכבי. חילונים, מסורתיים ודתיים. ותיקים ויוצאי חבר העמים ומשפרי דיור והייטקיסטים. להט"בים, תימנים, רפורמים וברסלבים. בכיתת לימוד אחת יושבת בת של יזם היי־טק ידוע ובת של עיתונאי ידוע ובן של ירקן. אנשים מבינים שאת נושא השבטיות צריך להפוך משלילי לחיובי. כי זה בסדר גמור שלכל אחד תהיה הייחודיות שלו, אבל צריך גם לחיות יחד. לכן לא צריך לחדד עד הסוף את הזהויות הנבדלות. צריך להסתפק בשמונים אחוז ולא במאה אחוז. ובאיזשהו אופן זה מתנהל יפה. הישראליות כאן מרשימה, עמוקה, לא יומרנית. ועל כן גם החברה האזרחית חזקה. להיות תושב הוד־השרון זה להיות מעורב בעמותה הזאת או בוועד הזה או באיזושהי פעילות חברתית בשכונה. כיוון שאנשים מחויבים למקום הם גם דורשים לקבל, אבל גם אוהבים לתת.
אם כל כך טוב למה כל כך רע, אני שואל. מדוע נתניהו כל כך לא פופולרי בעיר השפע הזאת? כיוון שנתניהו משדר את כל מה שהפוך מהוד־השרון, כוכבי עונה. אנשים פה רוצים את דרך הישר, והם חשים שנתניהו לא ישר. אנשים כאן רוצים מערכת ציבורית חזקה, והם חושבים שנתניהו מרסק את המערכת הציבורית. אנשים כאן מאמינים בממלכתיות, והם מאמינים שנתניהו מפורר את הממלכתיות. ובהוד־השרון סולדים מפלגנות וקיטוב. יש פה ליכוד די חזק ויש פה ימין, אבל רוב האנשים מרגישים שהעשור האחרון הרעיל את הנשמה הישראלית. והם רואים בבני גנץ מעין מטהר רעלים. כי גנץ הוא בדיוק האתוס של רמתיים. בן הארץ, לוחם, הוא הלך בשדות. רמטכ"ל תקיף ורגיש. ישראל הגונה כזאת. ישראל של פעם.
***
את יוחנן פלסנר אני מכיר זה חמש־עשרה שנים. ולשנינו אובססיה משותפת: המרכז הישראלי. מה מאפיין את המרכז הישראלי ומה צריכה להיות דרכו ומי אמור לייצג אותו. תמיד חשבתי שפלסנר הוא בין אלה שאמורים לייצג את המרכז. והוא אכן ניסה. יליד ירושלים, יוצא סיירת מטכ"ל ובוגר הרווארד, חזר מארצות הברית ארצה באמצע שנות האלפיים כדי להשתלב במערכת הפוליטית. ב־2005 עבד בלשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון, ב־2006 מונה על ידי אהוד אולמרט למנכ"ל קדימה, ומ־2007 ייצג את קדימה בכנסת. עד שהתנפצה. והתפוגגה. וגרמה לפוליטיקאי המבטיח לעזוב את הפוליטיקה ולהפוך לנשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. כך שכעת הוא מנוע מלדבר על נתניהו, גנץ ומפלגותיהם. אבל הוא יכול לספר לי על עצמו ועל העיר שבה בחר לחיות ועל המצב הישראלי 2020.
כיוון שאני עצמי מחפש ציונות־מרכזית שאיננה מבוססת על אנטי־ביבי, השיחה עם פלסנר חשובה לי. יחד אנחנו מנסים לענות על השאלה הגדולה מכולן: האם כל מה שקיים במרכז המפה הפוליטית הוא רק־לא־ביבי, או שיש כאן השקפת עולם כוללת – מתהווה – אשר מחפשת לעצמה מנהיג, דרך וקול.
אנחנו יושבים בפינת האוכל של הדירה המרווחת ברחוב שאול המלך, שבה יוחנן ובת זוגו שמרית מגדלים חמישה ילדים. המרפסת משקיפה על שטחים פתוחים, מגרשי כדורגל ירקרקים והרי שומרון כחלחלים. מדי פעם שמרית נכנסת כדי לוודא שהמארח מטפל היטב באורח. קפה הצעת לו? מעוגיות הגרנולה נתת לו? אל תשכח שצריך לאסוף את הבנות בארבע וחצי.
בישראל יש היום רק שני כוחות אשר מתמודדים על השלטון, פלסנר אומר. הימין והמרכז. מאז האינתיפאדה השנייה, השמאל חדל להיות רלוונטי כחלופה שלטונית. לכן מה שיעצב את העתיד הישראלי הוא במידה רבה עניין אחד: האם המרכז ידע לגבש את עצמו גם רעיונית וגם ארגונית. בעבר הוא כשל – ד"ש, שינוי, קדימה וכולנו התאדו. השאלה האמיתית כעת היא אם המרכז ימצא דרך חדשה לבטא בעוצמה את ערכי העומק ואת משאלות הלב של כשליש מהישראלים, אשר מאסו הן בשמאל והן בימין.
אני שואל מה הם ערכי העומק הללו. האם למרכז הישראלי באמת יש עקרונות או שהוא אך ורק תופעה סוחפת של שנאת נתניהו? פלסנר כמעט נעלב. וקם מהשולחן ומתחיל להלך בסלון ומונה את הערכים אחד לאחד. הערך הראשון של המרכז הישראלי הוא שילוב של שוק חופשי עם סולידריות, הוא אומר. הישראלים אינם פופוליסטים: הם דורשים גם צמיחה גבוהה וגם צדק חברתי. הערך השני הוא חירות אישית. אשר גורמת לכך שאנשי המרכז חרדים מפני החרדים וחרדים מפני ההדתה ורוצים איזון בין דת ומדינה. הערך השלישי הוא מקצועיות. הדרישה שמערכות המדינה תהיינה יעילות, נקיות ובלתי מושחתות. שתדענה לתכנן לטווח ארוך. הערך הרביעי הוא מודרניות. לשמור על הזהות היהודית ועל המסורת היהודית, אבל להיות תמיד בחזית של המאה ה־21. לא ללכת לאחור, לא להישאב לנחשלות, לא להפוך לחלק מהמזרח התיכון. והערך החמישי הוא ביזור הכוח. אסור שכל העוצמה תהיה מרוכזת אצל ראש הממשלה, אלא יש לפזר אותה גם לבג"ץ, לשירות המדינה, לשלטון המקומי. כי הישראלים לא רוצים להיות נתינים ולא רוצים להיות צמיתים. הם רוצים שהשלטון ישרת אותם ולא שהם ישרתו את השלטון.
ומה על העניין המדיני, אני מקשה. הנה טראמפ מפתיע את כולנו ביוזמת השלום שלו, ונדמה שלמרכז אין מענה. המרכז משתתק וקופא. אין לו תשובה של ממש.
למרכז יש ארבע תובנות אסטרטגיות, פלסנר יורה מיד. לא לשלוט בפלסטינים; לא לתת אמון בפלסטינים; לקיים עוצמה צבאית ולהפעיל עוצמה צבאית; ולשמור על הברית של ישראל עם העולם הנאור. ההתנתקות הייתה פועל יוצא של התובנות הללו. היא הייתה המעשה המדיני האחד שהמרכז ביצע. אבל אחרי שהנסיגה החד־צדדית מעזה קובעה בתודעה הלאומית ככישלון – המרכז לא מצא לה תחליף. הוא לא ידע לתרגם את האמת שלו לתוכנית מדינית מגובשת, יצירתית ומקובלת. לכן כאשר טראמפ מאתגר את כולנו, המרכז נקלע למצוקה. ולמבוכה. הוא מנסה להימלט חזרה מסדר היום המדיני לסדר היום האזרחי, שבו הוא חש יותר נוח.
על הקיר תמונת קולאז' מטקס הכלולות של יוחנן ושמרית. הכלה בלבוש תימני מסורתי ואביו של החתן בחליפה דנית. הנה סיבה לאופטימיות, אני אומר לשמרית, שסוף־סוף מתנתקת מהמחשב שבחדר העבודה ומצטרפת אלינו. סמנכ"לית התפעול האנרגטית והמדויקת עונה לי שהוד־השרון היא סיבה לאופטימיות. ומספרת לי בהתלהבות על אורחות החיים כאן – קבוצות הריצה והשחייה, הטריאתלונים. ועל הדפוסים החברתיים כאן – קבוצת הוואטסאפ השכונתית, מדורות ל"ג בעומר, מסיבות חנוכה. ועל הקולינריה – מדוכני פלאפל ועד מסעדות יוקרה. הצעדה השנתית לזכר (בן המקום) רון ארד, שכמעט כל העיר משתתפת בה. והתחושה שמשהו טוב קורה כאן. מתקדמים בכיוון הנכון.
הוד־השרון היא בדיוק ההפך מטבריה, שכתבת עליה לפני שבועיים, אומר לי בן זוגה של שמרית. להוד־השרון אין נכסים טבעיים. היא עיר מישור נטולת ייחוד. אבל הדינמיות והחיוניות והכישרון האנושי הפכו אותה לקהילה תוססת. כך שבמובן כלכלי־חברתי, הוד־השרון היא מה שישראל עשויה להיות, בעוד טבריה היא מה שישראל עלולה להפוך אליו. ואנשים כאן מבינים זאת, פלסנר אומר. הם יודעים שכדי שיהיה בישראל שגשוג גם בעתיד, צריך השכלה גבוהה. והם מבינים שכדי שלא תהיה כאן מדינת עולם שלישי, צריך מערכת משפט עצמאית. וכדי שנהיה חזקים, צריך צבא מודרני שהרוב הגדול משרת בו. לכן הם מודאגים מהמתקפה הגדולה על המוסדות הישראליים, ועל מה שהם תופסים כערכי היסוד הישראליים. זה לא כי הם מפונקים או חמוצים או מתנשאים. דווקא מפני שהם כל כך מעריכים את הפלא הישראלי, הם חוששים שהפלא הישראלי יתמוסס.