אם יהיו בחירות בשנה הקרובה – וסביר מאוד שיהיו בחירות – הן תיסובנה בראש ובראשונה על עניין אחד: מערכת המשפט. ואם גוש נתניהו ינצח בבחירות הקרובות, יש תחום אחד שהוא יחולל בו שינוי דרמטי מיד אחרי הניצחון: מערכת המשפט. תבוטל או תצומצם סמכותו של העליון לפסול חוקים בלתי חוקתיים. תצומצם או תבוטל זכות העמידה בפני העליון של אזרחים, ארגונים חברתיים וארגוני זכויות אדם. תשונה באופן קיצוני שיטת בחירת השופטים כך שפוליטיקאים – ולא אנשי משפט – ישלטו בתהליך המעצב את דיוקנם של בתי המשפט בישראל. אבל חשוב לא פחות: היועץ המשפטי לממשלה יוחלש מאוד ויחזור להיות רק יועץ. והפרקליטות והמשטרה יוכפפו לגורמים מבקרים ומרסנים שימנעו מהם להתמודד עם שחיתות שלטונית באופן שעשו זאת בעשורים האחרונים.
כך שאם יהיו בחירות ב־2022־2023 ואם גוש נתניהו ינצח – התוצאה המובהקת תהיה הרס שלטון החוק הישראלי. למהפכנים של הימין החדש לא יהיו נימוסים ולא הליכות ולא סבלנות. בראש הממשלה שהואשם בפלילים לא תהיה חמלה ולא עדינות ולא זהירות. באמצעות נציגיו בכנסת, ציבור גדול ומתוסכל יעלה על מה שנראה בעיניו כבסטיליה של צלאח א־דין וכארמון המלכות של בית המשפט העליון. השאגות תהיינה שאגות זעם. קריאות הקרב תהיינה קריאות נקם. תנועה עממית עצומה תכתר את מוסדות המשפט בישראל ותבטל את עליונותם ותקעקע את עצמאותם.
מהפכה.
הליברלים הישראלים ידעו כמובן את מי להאשים באסון שיתרגש על הרשות השלטונית המייצגת את ערכיהם ואת השקפת עולמם. הם יפנו אצבע מאשימה אל בנימין נתניהו, שכדי להיחלץ ממשפט מוכן להרוס את מערכת המשפט. הם יפנו אצבע מאשימה אל הימין הדתי־לאומי הסולד מהמהפכה החוקתית של אהרן ברק ומבקש לחולל מהפכה נגדית. הם יפנו אצבע מאשימה אל הימין החרדי שהדמוקרטיה הליברלית אינה מקובלת עליו והוא מבקש להחליפה בתיאוקרטיה יהודית. אבל האמת היא שמי שהביאו לכך שלשלטון החוק בישראל נשקף היום איום קיומי הם דווקא בכירי שלטון החוק עצמו.
הטעויות ההיסטוריות שעשו מי שמבקשים להעמיד את בית המשפט במרכז חיינו הציבוריים ידועות. חוקי היסוד חוקקו ב־1992 באופן בלתי ראוי ובלתי חגיגי, בלי שחלק מחברי הכנסת יהיו מודעים למשמעותם מרחיקת הלכת. על המהפכה החוקתית הכריז אהרן ברק בדיעבד. בשורת נושאים רגישים וגבוליים בג"ץ לא הפעיל שיקול דעת, ריסון וזהירות. במערכת המשפטית הטובה התגלו פה ושם תופעות לא בריאות של יוהרה והתנשאות וסגירות. נוצר פער בלתי מתקבל על הדעת בין האידיאולוגיה הליברלית של העליון ובין אופן הפעולה הקטגוריאלי והבלתי ליברלי בעליל של המשטרה והפרקליטות.
אבל אל הטעויות ההיסטוריות הללו נוספו בשש השנים האחרונות הטעויות הבלתי נתפסות בהתנהלות התהליך הפלילי בפרשות נתניהו. לא יכול להיות – פשוט לא יכול להיות – שחקירה נגד ראש ממשלה נבחר ומכהן תתחיל בהפרה של חוק יסוד. מדובר בזוועה שהדעת לא סובלת. לא יכול להיות – פשוט לא יכול להיות – שימים קריטיים בחקירתו של עד מדינה קריטי לא יהיו מתועדים כחוק בשל "הפסקת חשמל". מדובר בליקוי מאורות. לא יכול להיות – פשוט לא יכול להיות – שכתב אישום בעל השלכות משטריות ישונה שוב ושוב כי אינו תואם את הראיות, וכי המפגש העברייני העיקרי שהוא נסמך עליו יתגלה כתעתוע. זהו דפוס פעולה מזוהם ומזהם. בין שנתניהו אשם ובין שלא, בין שנתניהו מושחת ובין שלא – כך לא חוקרים ראש ממשלה. וכך לא תובעים ראש ממשלה. כך לא מנהלים את האירוע המשפטי־פוליטי החשוב בתולדות המדינה.
צירוף הטעויות ההיסטוריות הנוגעות לעליון עם הטעויות החמורות הנוגעות לנתניהו יצר קוקטייל נפיץ. חצי עם תופס היום את מערכת המשפט כהסתדרות של המאה ה־21, שמדירה אותו ומדכאת אותו ורודפת את מנהיגיו. חצי עם תופס היום את ביבי כקדוש מעונה שדיפ־סטייט זדוני צלב אותו. שתי התחושות חסרות שחר. אבל שתי התחושות שולטות בדעת הקהל. אופן הפעולה הקלוקל של בכירי המערכת בפרשות נתניהו גרם לכך שקשה מאוד להתווכח עמן וקשה מאוד לסכור את הצונאמי המהפכני שהן מחוללות. מי שהיו קברניטי שלטון החוק ב־2016 ו־2017 המיטו אסון על שלטון החוק.