נשיא ארה"ב צודק לגבי נחיצותה של תוכניתו. נשיא ארה"ב טועה לגבי הסיכוי שהיא תיושם. מה כן אפשר לעשות? יש תוכנית אחרת שיכולה לתת את הפתרון
טראמפ צודק: רצועת עזה 2025 אינה מקום הראוי למגורי אדם. במשך 77 שנים היא הייתה סיר לחץ אנושי נורא, אבל בעקבות ההרס שנגרם במלחמת חרבות ברזל היא הפכה לדרזדן. או הירושימה. או נגסאקי. נדרש פתרון מחוץ לקופסה כדי להתמודד עם הטראומה שאותה אזרחי ישראל חוו ב-7 באוקטובר 2023 ועם החורבן שהתרחש בעזה מאז. טראמפ צודק: חוף הים של עזה נפלא ומזג האוויר מצוין, ועל כן ראוי שתבנה בה ריביירה צרפתית שנייה או דובאי שנייה או בת-ים גבוהת מגדלים. פוטנציאל אינסופי טמון ברצועת האדמה הצרה המשתרעת בין אשקלון לבין אל-עריש. טראמפ צודק: הפרדיגמה הישנה של פתרון שתי המדינות מתה. ניסינו את אוסלו וניסינו את קמפ דיוויד וניסינו את ההתנתקות. הלקח הוא שאין שום סיכוי שבעשור הקרוב מדינה פלסטינית תחיה בשלום לצד מדינת ישראל.
טראמפ צודק גם בשלושה עניינים אחרים: הפתרון של הבעיה הפלסטינית לא צריך להיות מוטל על ישראל בלבד, אלא גם על העולם הערבי ועל הקהילה הבינלאומית. הפתרון של הבעיה הפלסטינית צריך להתממש לא רק בארץ ישראל אלא גם מחוצה לה. ואחרי מעשה התוקפנות הברברי שהתרחש בנגב המערבי, על הפלסטינים לשלם מחיר כבד – שאחד הממדים שלו הוא הממד הטריטוריאלי.
אבל טראמפ טועה: אין שום סיכוי שהפלסטינים ישלימו עם נכבה שנייה שתסלק שוב מהארץ כשני מיליון מבני עמם. את מה שהאמריקאים לא יקבלו והישראלים לא יקבלו – גם הפלסטינים לא יקבלו. אין מצב שטרנספר מרצון יתממש. טראמפ טועה: אין סיכוי שמצרים וירדן יסכימו לקלוט בשטחן את תושבי עזה, שיערערו את יציבותן של שתי מדינות שכבר עכשיו נמצאות על הסף. טראמפ טועה: כפי שקלינטון נכשל כשניסה לכפות על המזרח התיכון שלום וכפי שג'ורג' וו. בוש נכשל כשניסה לכפות על המזרח התיכון דמוקרטיה, כך ייכשל הניסיון לכפות על המזרח התיכון את דיסנילנד. או אורלנדו. או מקאו. להיסטוריה יש משקל, ולזהות יש עוצמה וללאומיות יש חשיבות. פתרון נדל"ניסטי פשטני לא יעבוד על חופיו הכחולים והסוערים של הים התיכון.
פירוש הדבר הוא שבתוכנית טראמפ טמון גם סיכוי גדול וגם סיכון גדול. אם יעשה ניסיון להוציא אותה אל הפועל כמות שהיא – התוצאה תהיה קטסטרופלית. במוקדם או במאוחר הפלסטינים יתקוממו ותפרוץ אינתיפאדה שלישית. במוקדם או במאוחר הערבים ימרדו – ויפנו אל אסטרטגיה לא-אמריקאית או אנטי-אמריקאית. ואילו ישראלים שינסו לממש את החלום של העלמת האחר יגלו שהעלמת האחר מסכנת את עצם קיומה של מדינה יהודית דמוקרטית. הקהילה הבינלאומית של אחרי עידן טראמפ תפסוק שאם מותר לסלק מהארץ שני מיליון פלסטינים – מותר לסלק גם שבעה מיליון יהודים.
אבל אם מכת ההלם של טראמפ תנוצל בתבונה כדי לממש רעיונות מחוץ לקופסה – טמון בה סיכוי גדול. הרעיון שמטיל אימה על העולם הערבי המתון עשוי לאלץ אותו לתרום את חלקו כדי לפתור את הבעיה הפלסטינית. הרעיון שמעורר בעתה אצל הפלסטינים עשוי להכריח אותם להתעשת ולקחת אחריות על גורלם ועל עתידם. בגלל מתקפת הבליץ הדיפלומטית והמושגית של הנשיא ה-47 של ארצות-הברית, שכנינו עשויים להבין שהמשחק שאותו שיחקו במשך שמונה עשורים נגמר. הגיע תורם לשלם עבור הטעויות שעשו בין 30 בנובמבר 1947 לבין 7 באוקטובר 2023. הגיע תורם לתרום דבר מה לשלום.
במונחים מעשיים, מדובר על פתרון אחד ויחיד: חזרה אל גרסה מעודכנת של התוכנית שאותה הגה הגאוגרף פרופסור יהושע בן-אריה בראשית המאה, וכוללת העברה של כ-1,000 קילומטרים רבועים של צפון סיני לידי הפלסטינים כדי שיוכלו להגדיל פי שלושה-ארבעה את שטח רצועת עזה. בשטח אדמה הזה פליטים פלסטינים יוכלו לחיות (בקרוואנים) עד שעזה תשוקם. בשטח האדמה הזה אכן אפשר יהיה לבנות ריביירה צרפתית שנייה או דובאי שנייה או בת-ים גבוהת מגדלים. בתמורה לתרומה של אלפית מאדמתה, מצרים תאפשר לאחיה הפלסטינים לחיות ברווחה ושגשוג – ולשכניה הישראלים לחיות בביטחון ושלום. וכאשר הסעודים והאמירתים ושאר אמידי המפרץ יתרמו את חלקם – התוצאה תהיה לא רחוקה מזאת שטראמפ דיבר עליה בשבוע שעבר. אבל ללא טרנספר. ללא עימות. ללא מלחמת עולמות.
את תוכנית בן-אריה אפשר יהיה להפוך ל"תוכנית טראמפ החדשה". היא תשתלב היטב בשלום עם סעודיה ובברית אמריקאית-ערבית-ישראלית חדשה. היא תבלום את הסינים, תכה באיראנים ותדביר את הרדיקליות הפלסטינית. במקום שיגרום לכאוס אזורי, הנשיא האמריקאי הססגוני אכן יהיה למנהיג אשר יעצב מזרח תיכון חדש, יציב ומבטיח.