סכנת המרד נגד צה"ל

הצבא לא חסין מביקורת, והוא זקוק לשינוי ואפילו למהפכה. אבל כדי לתקן את הצבא צריך לשמור על הצבא

הסערה הציבורית שאופפת את צה״ל בחודשים האחרונים, בעת מלחמה, מתחילה לדמות לשתי סערות קודמות שפקדו את ישראל. הדמיון הזה הוא סיבה לדאגה עמוקה.

בראשית (הציונות) הייתה ההסתדרות. איגוד העובדים העברי שהוקם ב־1920 לא רק ייצג את החברים בו מול מעסיקיהם, אלא היה בעצמו המעסיק הגדול ביותר בארץ ישראל. להסתדרות היה בנק (הפועלים), חברות ענק (סולל בונה), מפעלי תעשייה (כור), קופת חולים (כללית), תנועת נוער (הנוער העובד), עיתון (דבר) ואגודת ספורט (הפועל). היא חיבקה את כל תחומי החיים – ממעונות לפעוטות ועד בתי אבות – ובנתה רבות מהתשתיות שהובילו להקמתה של מדינת ישראל.

אבל אחרי הקמת המדינה, ההסתדרות ניסתה לכפות את עצמה על ישראלים רבים שלא רצו בה ולא הזדהו עם ערכיה. היא השתמשה בכוח שצברה כדי לשמר אותו גם בעידן העלייה ההמונית. כתוצאה מכך חרדים, דתיים, מזרחים ולאומיים חשו את נחת זרועה. מאות אלפים נאלצו לקבל פנקס אדום בעל כורחם, ומאות אלפים הופלו לרעה כי לא היה ברשותם פנקס אדום. כך נוצר ניכור עמוק בין הגוף הציוני־סוציאליסטי הגדול שנועד לשרת את החברה הישראלית ובין חלק גדול מהחברה הישראלית. התוצאה הייתה המהפך הפוליטי של 1977 והתפרקות ההסתדרות (הישנה) ב־1994. ניסוי רעיוני־כלכלי־חברתי מרתק הפך לדינוזאור אימתני שסופו כליה.

אחר כך הייתה מערכת המשפט. ב־1995 התרחשה בישראל מהפכה משפטית שהסתמכה על חוקי היסוד שנחקקו ב־1992. בית המשפט העליון הציב את עצמו מעל לכנסת ולקח לעצמו סמכויות רחבות מאוד. במקביל התחזקו מוסדות אחרים בראשות משפטנים: ועדות החקירה, היועץ המשפטי לממשלה, היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה, הפרקליטות. כל המוסדות הללו הם מוסדות חיוניים שאין בלעדיהם דמוקרטיה מתפקדת ומנהל תקין. אבל שלטון המשפטנים גרם לכך שהם ניסו להנחיל את ערכיהם הליברלים לחברה שהפכה יותר ויותר שמרנית.

בלי משים, מערכת המשפט הפכה להסתדרות החדשה. היא כפתה את עצמה על ישראלים רבים שלא רצו בה ולא הזדהו עם ערכיה. היא השתמשה בכוח שצברה כדי לשמר אותו גם בעידן הליכוד. כל עוד אהרן ברק עמד בראשות בית המשפט העליון היא אכן הצליחה בכך, אבל מיד אחרי פרישתו התחיל המרי שהובילו חרדים, דתיים, מזרחיים ולאומיים שחשו את עצמם מודרים. התוצאה הייתה המהפכה המשפטית של יריב לוין, המחאה נגדה, וההתפרקות הישראלית הפנימית שהובילה לטבח 7 באוקטובר. ניסוי רעיוני־חוקתי מרתק הפך לשסע עמוק שקורע את החברה הישראלית ומשתק את המדינה היהודית־דמוקרטית.

עכשיו הגיע תורו של צה"ל. בעשורים האחרונים הצבא היה המצודה האחרונה של הממלכתיות. בשעה שהפוליטיקה הסתאבה, החברה התפלגה והזירה הציבורית הורעלה – הקצונה הבכירה ניסתה לגונן על הארגון הלוחם שמאפשר לנו לשרוד במזרח התיכון. בתנאים קשים היא עשתה מאמץ עליון להגן על הענייניות, המקצועיות והכלל־ישראליות של צה"ל. אבל המחדלים המטלטלים של 7 באוקטובר החלישו מאוד את הקצונה הבכירה ושחקו את הסמכות המוסרית שלה. מעטפת המגן שהגנה על הצבא נסדקה. לכן מתרחשת כעת מעין התקוממות עממית נגד הפיקוד הבכיר, רוח צה"ל וערכי צה"ל. פוליטיקאים שלא שירתו בצה"ל מנסים ליצור שסע חדש בין האריות הלוחמים ובין ה"כבשים" המפקדים עליהם. קיצונים שלא מבינים מהי מלחמה ומהו צבא מנסים למוטט את שדרת הפיקוד שבלעדיה אי אפשר יהיה לנצח. ומכיוון שכעת השופטים פחות מעניינים, הפופוליסטים ממקדים את האש שלהם באלופים. כדי להסיר אחריות הממשלה על כשליה, יש מי שמפרק בבלי דעת את צבא ההגנה לישראל.

אבל צה"ל אינו ההסתדרות. צה"ל גם אינו מערכת המשפט. צה"ל הוא העם וצה"ל הוא המדינה וצה"ל הוא חומת המגן של קיומנו. נכון, צה״ל לא חסין מביקורת. צה"ל זקוק לשינוי ולתיקון ואפילו למהפכה ארגונית ותרבותית. אבל כדי לתקן ולחזק את הצבא צריך לשמור על הצבא. צריך להגן על הצבא מפני הרוחות הרעות המנשבות בתוכנו. אם יקרה לצה"ל מה שקרה להסתדרות ומה שקרה למערכת המשפט – לא נוכל לחיות בארץ הזאת.