סערת קרן הארנונה מעידה על השיח הנורא בישראל

חוק קרן הארנונה פגום ושגוי: הוא פוגע שלא לצורך בעצמאות השלטון המקומי, הוא מעלה מיסים מבלי להודות בכך. הוא יוצר עיוותים מסוימים שהדעת לא סובלת. בראש ובראשונה, הוא מלבה שנאה ומעודד ריב ומדון בין קבוצות אוכלוסייה.

אבל חוק קרן הארנונה איננו חוק שדגל שחור מתנוסס מעליו. הוא לא חוק של דיקטטורה או של רוע. ניסיונו לפתור בעיה אמיתית באופן מגושם ומוטעה איננו מסכן את הדמוקרטיה הישראלית, ואף אינו לא חוקתי.

ובכל זאת, חוק קרן הארנונה חולל השבוע סערה ציבורית אדירה. ראש עירייה אחד השווה אותו לג'יהאד, ראשי ערים אחרים הגדירו אותו כמעשה נבלה וגזל. הערים החזקות בישראל החליטו שבגין החוק הנפשע הן ישביתו את מערכות החינוך שלהן ולא יאפשרו לתלמידיהן ללמוד. חלק ממנהיגי הערים הללו הודיעו שאם החוק יעבור, הם לא יישמעו לו ואף יובילו מרד מיסים, לא פחות מכך.

חוק קרן הארנונה, אם כך, הוא כבר לא רק חוק קרן הארנונה, אלא משל: הוא מעיד על מצב השיח הישראלי בראשית קיץ 2023, הוא מעיד על מצבה של הנפש הישראלית ערב חג השבועות תשפ"ג. כך אנחנו חושבים, כך אנחנו מרגישים, כך אנחנו מדברים וכך אנחנו פועלים בשנה הנוראה הזאת.

אין סיכוי לדיון ענייני. אין אפשרות לשוחח ולנהל משא ומתן, להגיע להסכמות ולפתור בעיות. מדינת ישראל היא כיום מדינה בהפרעה. במדינת ישראל אחז דיבוק של היסטריה. אנחנו חיים בעידן של תבהלה.

מי שחנך את עידן התבהלה היה דווקא הימין. כאשר נפתלי בנט חצה את הקווים והקים ממשלת "רק לא ביבי" עם יאיר לפיד, תומכי נתניהו לא ידעו את נפשם. אחרי 12 שנים רצופות בשלטון הם לא עמדו בטראומה של אובדן השלטון. הם אסרו מלחמת חורמה על ממשלה שנחשבה בעיניהם לבלתי לגיטימית. בפועל, ממשלת בנט־לפיד הייתה ממשלה זהירה ושמרנית. היא לא חתמה על הסכם שלום, לא נסוגה מאף שעל, ולא הקפיאה את הבנייה בהתנחלויות. היא הייתה קשוחה מול איראן וחמאס, ולחמה במרץ בפשיעה בחברה הערבית.

אבל מבחינת גוש "רק נתניהו", הממשלה הראשונה שיהודי חובש כיפה עמד בראשה הייתה ממשלת האחים המוסלמים. הממשלה שהשכינה שקט של הרתעה בגבול עזה הייתה ממשלת תומכי טרור. הגירוש אל ספסלי האופוזיציה גרם לכך שחלק מהמחנה הלאומי הפך למחנה של תבהלה היסטרית. ללא הצדקה, הוא התייחס אל השלטון הנבחר כאל ממשלת זדון.

מי שמעצים היום את עידן התבהלה הוא המרכז־שמאל. נכון, הרפורמה המשפטית חייבה תגובה נמרצת; נכון, חלוקת הכספים למגזר החרדי היא שערורייתית; נכון, הממשלה מסוכנת כי אופן פעולתה אינו רציונלי. אבל אחרי שהמחאה ניצחה והמהפכה המשטרית נבלמה, אין עוד הצדקה לנקיטת צעדים קיצוניים ולשימוש בלשון מתלהמת. אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו עשה סיבוב פרסה ושב לנהוג באיפוק ובריסון, אין מקום לבהלה ולהפחדה. לא זאת העת לשימוש באמצעים מיוחדים. לא זאת השעה לנפץ כללים ולשבור כלים. אין כעת 'קזוס בלי' המצדיק מרד מיסים ומלחמת שבטים. אין סיבה לכך שהאופוזיציה הנוכחית תלך בעקבות קודמתה, ותעודד תבהלה היסטרית.

אבל העניין עמוק יותר: הסיבה לכך שהתבהלה אחזה בימין לפני שנה, והסיבה לכך שהתבהלה אוחזת במרכז־שמאל השנה, היא שאיבדנו את האמון אלה באלה. אין לנו שפה משותפת, אין לנו הסכמה על ערכי ליבה משותפים. אין נורמות, אין כללי משחק, אין תחושת אחווה. במצב חמור כזה של קרע ושסע, כל שבט מוכן לייחס לשבט האחר את הנורא מכול. כל שבט חושש שחברו יקום עליו ויכה אותו. על כן, כל פעולה – ולו המתונה ביותר – של האנשים מעבר לגדר נחשבת להכרזת מלחמה, למתקפת השמדה, לניסיון להביסנו, למוטטנו ולהותירנו חסרי בית.

חברים, אי אפשר עוד. גם בתקופה של הפוגה, אש הטירוף בוערת תחת רגלינו. גם כאשר בבית הנשיא מתנהלות שיחות, המערכת הפוליטית מרוסקת והזירה הציבורית מורעלת. תופעת התבהלה מוכיחה לנו כמה עמוק השבר הפנים־ישראלי. הוא מחייב את כולנו להתעשת, להידבר – ולחפש דרך לאחדות.