לפני עשרים שנה בדיוק נפל בירושלים האסימון: איראן. וליתר דיוק: איראן, איראן, איראן. האיום הקיומי העיקרי על ישראל במאה הנוכחית הוא תוכנית הגרעין של הרפובליקה השיעית, ששואפת להשמיד את המדינה היהודית. נכון, כבר בראשית שנות התשעים חשש יצחק רבין מהגרעין שבאופק, וכבר באמצע שנות התשעים דיבר בנימין נתניהו על טילים נושאי ראשי חץ גרעיניים שיאיימו על המערב ויסכנו את המפעל הציוני. אבל רק ב־ 2002 הפך אריאל שרון את האתגר האיראני למשימה מבצעית עליונה, והפקיד עליה את המוסד. ומאז, במשך שני עשורים, מתנהלת התגוששות בלתי פוסקת בין סוכנים ישראלים למדענים ומהנדסים איראניים. בין התחכום והחדשנות כחול־לבן ובין היכולות הטכנולוגיות המתקדמות של טהרן. בין מבצע סיכול רב־ממדי שלא היה כמותו ובין תוכנית התגרענות ערמומית, מחושבת והרת אסון.
למלחמה נגד הגרעין האיראני היו עד כה ארבע מערכות. בין 2002 ל־2008, שרון ואהוד אולמרט תלו את יהבם על מאיר דגן ועל המאבק החשאי שניהל בכישרון רב. בין 2009 ל־2015 נתניהו ואהוד ברק בנו אופציה צבאית ועשו בה שימוש מדיני מבריק. בין 2017 ל־2020 דונלד טראמפ ונתניהו פעלו נגד הסכם הגרעין הראשון ואפשרו ליוסי כהן ולאנשיו לפעול באופן נועז וכמעט בדיוני. ואילו מאז קיץ 2021, נפתלי בנט בונה מחדש את האופציה הצבאית ונערך לאפשרות של עימות גלוי וכולל.
לכל אחת מארבע המערכות היו תוצאות מורכבות. דגן עשה נפלאות, אבל לא הצליח לעצור כמובטח את הצנטריפוגות של נתנז ופורדו. נתניהו וברק גרמו לארה"ב להטיל עיצומים קשים נגד טהרן ואף לייצר חלופה צבאית, אבל מאבקם המרשים הסתיים בהסכם הגרעין הגרוע של 2015. טראמפ ונתניהו דיברו גבוהה גבוהה, אבל הצהרותיהם המתלהמות והפרישה של אמריקה מהסכם הגרעין לא עצרו את התוכנית האיראנית אלא האיצו אותה. ובנט? מוקדם לדעת. צה"ל מתעצם ומתאמן ומתרגל – אבל איראן היא כבר כמעט מעצמת סף.
לעשרים השנים של המערכה הישראלית נגד הגרעין השיעי אין שורה תחתונה אחת, לפיכך, אלא שתיים. מצד אחד, כפי שאמר בשבוע שעבר הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, לולא עשתה ישראל את אשר עשתה איראן הייתה מתגרענת כבר לפני זמן רב. מצד שני, המקום שאיראן נמצאת בו עכשיו הוא המקום ששרון, נתניהו, ברק ובנט האמינו שאסור להגיע אליו. מלחמת שני העשורים כתבה דפי גבורה מזהירים ורשמה הישגים עוצרי נשימה – אבל היא לא השיגה את מטרתה. את שבגין עשה בעיראק ב־1981 ואת שאולמרט עשה בסוריה ב־2007 לא הצליחו ראשי הממשלה של ישראל במאה ה־21 לעשות באיראן.
בקיץ 2022 תמונת המצב קודרת. לאיראן אלפי צנטריפוגות מתקדמות שכבר הפיקו בשנים האחרונות כשניים וחצי טונות של חומר בקיע. לאיראן אורניום מתכתי ואורניום מועשר בדרגת 20 אחוזים ו־60 אחוזים. המלאי האסור שבידה מאפשר את ייצורן של שלוש פצצות גרעיניות. ומכיוון שהיא מפתחת צנטריפוגות משוכללות עוד יותר – בעתיד הלא רחוק היא תוכל להכפיל ולשלש את הכמויות הללו. אין זה מקרה שאחד המומחים המוערכים ביותר בעולם, דיוויד אולברייט, אמר לאחרונה ש"איראן הגיעה לתקופה הקריטית שבה זמן הפריצה שלה (לפצצה) הוא אפס".
משמעות הדברים חמורה. במשך עשרים שנה אזרחי ישראל לא הושפעו ישירות מהדרמה האיראנית. היו כותרות בעיתונים והיו כתבות במהדורות והיו נאומים ומסיבות עיתונאים – אבל החיים עצמם התנהלו כסדרם. אורחות חייה של המשפחה הישראלית ואורחות חייה של המדינה הישראלית לא שובשו בגלל האיום הרחוק. ההצלחות הטקטיות של המוסד לא פתרו את הבעיה האסטרטגית, אבל קנו זמן ואפשרו לכולנו לחיות בגן עדן של שוטים. לא עוד.
בתוך פרק זמן קצר נתחיל להרגיש את נוכחותה השקטה של הכמעט־פצצה האיראנית. נתחיל לשמוע את רחש הצנטריפוגות ונתחיל לראות את ההשלכות של מצבורי האורניום המועשר. בין שאיראן תתגרען ובין שתיבלם (בכוח) – מה שהיה הוא לא מה שיהיה. המערכה החמישית של המלחמה נגד איראן תהיה הדרמטית מכולן.