אם רוצים לכבוש את העיר עזה ולשנע מיליון תושבים מול מצלמות הטלוויזיה של עולם עוין – צריך לוודא שהמלחמה המחודשת מקיימת שלושה תנאים הכרחיים
תנאי הכרחי שני: לגיטימיות פנימית. צה"ל הוא צבא העם. חידוש הלחימה יביא לנפילה של עשרות ואולי אף מאות בנים אהובים. הוא גם יהיה כרוך בגיוס ובהפעלה של רבבות חיילי מילואים. אם ללוחמים לא תהיה את אותה אמונה בצדקת הדרך שהייתה להם אחרי 7 באוקטובר, חלק מהם לא יתייצבו, חלק לא יתפקדו וחלק יאבדו תקווה. הם ימאסו במדינה שההנהגה הבלתי ראויה שלה דורשת מהם להקריב את עצמם במלחמה חסרת תכלית ברורה. כך שמי שמבקש לכבוש את עזה חייב תחילה לאחד את ישראל, לשכנע את ישראל ולעורר בישראל השראה. ללא חברה מלוכדת מאחוריו, מלחמה שנויה במחלוקת עלולה לשלול מצה"ל את העורף הערכי והנפשי הנדרש כדי לנצח ולהכריע.
תנאי הכרחי שלישי: לגיטימיות בינלאומית. מה שאיפשר את הניצחונות המזהירים במלחמת הקוממיות, במלחמת ששת הימים ובאינתיפאדה השנייה היו פעולות מדיניות נועזות שגרמו לכך שבטרם קרב ישראל כבשה את הפסגה המוסרית. בשנתיים האחרונות – ובעשור האחרון – ישראל לא עשתה שום פעולה מדינית מהסוג הזה, ואת האהדה העולמית המסוימת שהעניק לה הפוגרום של 7 באוקטובר היא איבדה מזמן. כתוצאה מכך אנחנו נתונים במשבר מדיני חסר תקדים. נכון: יש לנו את טראמפ. אבל טראמפ הוא מנהיג לא אמין ולא יציב שלא יעמוד בלחץ כאשר תמונות זוועה מעזה יציפו את מסכי הטלוויזיה. וטראמפ הוא אדם אחד. כאשר שני שלישים מהאמריקאים וכמעט כל מדינות העולם יפנו נגדנו, הוא ישאיר אותנו על צמרת העץ שעליה הוא העלה אותנו. כך שמי שמבקש לכבוש את עזה חייב קודם כל לקבל מחויבות כתובה ומוצהרת של נשיא ארצות-הברית שהוא יעמוד לצידנו גם אם המבצע הצבאי יסתבך. במקביל – על ישראל להציע אופק מדיני שישכנע לפחות חלק מהעולם שהמלחמה נועדה להשכין שלום. אחרת, התוצאה של המערכה בעזה עלולה להיות ניצחון צבאי קצר מועד המביא בעקבותיו מפלה מדינית קטסטרופלית.
סמוטריץ' וסטרוק צודקים: זכותה של ממשלה לצאת למלחמה גם כשהדרג הצבאי מתנגד לה. אבל בחיים, במדיניות ובהיסטוריה לא די להיות צודקים – צריך להיות חכמים. יציאה למלחמת ברירה ללא לגיטימיות בינלאומית ולאומית ותוך סיכון חיי החטופים תהיה מעשה איוולת. היא תשלול מישראל את הניצחון החיוני על הרוע של חמאס.