מסמך האפרטהייד שפרסם ארגון "בצלם" לפני כשבוע הוא מסמך מקומם. בלשון נקייה ומצוחצחת הוא מקדם טיעון אנטי־ישראלי קיצוני בשפה אנטי־ישראלית מצמררת. לשיטתו "המשטר הישראלי מיישם בכל השטח שבין הים לירדן חוקים, פרקטיקות ואלימות מדינה שתכליתם לקדם ולהנציח את עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת של בני אדם – פלסטינים".
בצלם מותח ביקורת נוקבת על כך שרק ליהודים יש זכות להגר לארץ, ועל כך שעל מיליוני דונמים שהשתייכו לפלסטינים לפני 1948 הוקמו מאות יישובים יהודיים. ארגון זכויות האדם גורס ש"הרציונל של המשטר הישראלי ואופן יישומו דומים לאלה של המשטר שהונהג בדרום אפריקה, שחתר לשמר את עליונותם של האזרחים הלבנים במדינה". המסקנה ברורה: "הקביעה שהמשטר הישראלי הוא משטר אפרטהייד תקפה"; "משטר של עליונות יהודית מהים עד הירדן – זה אפרטהייד".
משמעות הדברים ברורה. בלי שיאמר זאת במפורש, בצלם קובע שלמדינה היהודית־דמוקרטית אין זכות קיום. הוא טוען שחוק השבות פסול מעיקרו, ושזכות השיבה של הפלסטינים תקפה. לעם היהודי אין זכות להגדרה עצמית ואין זכות להגנה עצמית ואין זכות למדינת לאום משלו בארץ אבותיו. מדוע? מפני שכאשר כל הזכויות הללו מתנגשות עם זכויות האדם של הפלסטינים, זכויות האדם של הפלסטינים גוברות. לתנועה הלאומית היהודית אסור לממש את עצמה אם המחיר של המימוש העצמי הזה הוא פגיעה כלשהי בשכנינו הפלסטינים. כפי שמשטר האפרטהייד פורק בדרום אפריקה, יש לפרק את הציונות.
אנשי בצלם כנראה לא שמעו על כך שב־30 בנובמבר 1947 גם העולם הערבי וגם ערביי ארץ ישראל דחו על הסף את תוכנית החלוקה של האו"ם. הם גם לא שמעו על כך שכאשר אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו הציעו לפלסטינים מדינה עצמאית לאלתר, הפלסטינים סירבו. כותבי המסמך מקפיא הדם מתעלמים מכך שהרשות הפלסטינית רודה בפלסטינים תושבי יהודה ושומרון, וששלטון חמאס שולל מנשים, נוצרים ולהט"בים את זכויות האדם ברצועת עזה.
בתפיסת המציאות המעוותת שלהם אין מקום לעובדה שיותר ממיליון אזרחים ערבים יכולים להצביע לכנסת וש־18 חברי כנסת ערבים ודרוזים מייצגים אותם. גם אין מקום לעובדה שתחת "משטר האפרטהייד הישראלי" לערביי ישראל יש זכויות שאין לפלסטינים ולערבים אחרים בשום מקום אחר במזרח התיכון. עוולות שערבים עושים לערבים ועוולות שפלסטינים עושים לפלסטינים ועוולות שפלסטינים עושים ליהודים לא קיימות בעולם של בצלם. כל מה שמעניין וכל מה שחשוב הוא עוולות שישראלים עושים.
העמדות החדשות של בצלם הן רדיקליות ומסוכנות. הארגון שהקימו אנשי שמאל ציוני הפך לארגון אנטי־ציוני בעליל. הויכוח שהוא מנהל כיום עם הרוב הישראלי אינו על גבולה של ישראל ועל מדיניותה, אלא על מהותה ועצם קיומה.
ובכל זאת: בשום פנים ואופן אסור להשתיק אותו. בשום פנים ואופן אסור להשתמש בכוחה של המדינה כדי למנוע ממנו להשמיע את דעותיו המסולפות. מעשים כאלה רק ישחקו לידיו, ויאששו לכאורה את הטיעונים חסרי השחר שהוא מעלה. ישראל חזקה וישראל ביסודה צודקת. אסור לה לפחד ואסור לה להיבהל. עם התעמולה האנטי־ציונית של בצלם עליה להתמודד בבימה הפומבית שבה רעיונות מתמודדים אלה עם אלה פנים אל פנים.
כך שלשר החינוך גלנט יש לומר כעת: שגית. חזור בך. אל תזמן לשימוע את מנהלי בית הספר הריאלי בחיפה. אל תפעיל את עוצמתה של הממשלה כדי להשתיק קולות חתרניים. גלה אמון בתבונתם ובבגרותם של תלמידי תיכון ומורי תיכון וכלל אזרחי ישראל. הוכח הלכה למעשה שישראל היא לא דרום אפריקה ולא רודזיה ולא צפון קוריאה – אלא מדינה חופשית שבה חברה חופשית מנהלת דיון חופשי גם על אמירות מרתיחות דם.
אבל באותה נשימה יש לומר גם לשמאל האקדמי והתקשורתי, שעליו ללמוד היטב את הלקח הגלום בפרשת בית הספר הריאלי. חופש הביטוי נועד לכולם. גם לשמרנים, גם לימנים, גם לטראמפיסטים וגם לביביסטים. המאבק נגד המשתיקים הוא מאבק נגד כל המשתיקים. גם אם הם ראשי אוניברסיטאות יוקרה או עורכי עיתוני יוקרה או מפקדיה הזוהרים של משטרת מחשבות יוקרתית. בשבוע שנגמר בו עידן והתחיל בו עידן, על כולנו ללמוד מחדש להקשיב אלה לאלה. ועל כולנו להגן על זכותם של יריבינו להשמיע דברים הצורבים את הלב.