מזמן לא דיברנו על צדקתנו. למען האמת, שכחנו כיצד עושים זאת. במשך 33 שנים של כיבוש שקענו עד צוואר במאבק – המוצדק כשלעצמו – נגד הכיבוש. הסתגרנו בתוך החוויה החשובה מאוד, אך גם מוגבלת מאוד, של החיים נגד הכיבוש. נגד הימין והמתנחלים, נגד הצבא והשב"כ, נגד שרון ונתניהו, נגד דפוסי העוול והרוע שנוצרו בשל השליטה הבלתי מוסרית בשטחים שמעבר לקו הירוק.
מזמן לא דיברנו על צדקתנו. זאת מפני שתוך כדי המאבק הצודק וההכרחי נגד השליטה בעם אחר, התפתינו להאמין שהאשמה כולה בנו. התפתינו להאמין שאנחנו באמת צרפת באלג'יריה. ארצות הברית בווייטנאם. שליליפוט הישראלי הוא באמת אימפריה של רוע. גם אימפריה וגם רוע. ובאמצעות התמכרות מוחלטת לתמונת עולם צרה ופשטנית איבדנו אט אט קשר עין עם המציאות הכוללת שבתוכה אנחנו חיים. עם הטרגיות הבסיסית והאכזריות הבסיסית של גורלנו.
מזמן לא דיברנו על צדקתנו. במשך 33 שנים של כיבוש שיכנענו את עצמנו שמקור הבעיה נמצא מעבר לתחומיה של מדינת ישראל הריבונית. מעבר לתחומיה של השאלה הקיומית. ובמשך 33 השנים הללו השלינו את עצמנו שהסכסוך נסב על אריאל ולא על שייח מוניס. על ג'נין ולא על נצרת עלית. על רחוב השוהדא ולא על רחוב יפת. כך שהאיוולת של הימין בעצם היתה נוחה לנו: היא איפשרה לנו לפתח תרבות איוולת נגדית משלנו. היא איפשרה לנו לעצום את עינינו
מלראות את ממדיו האמיתיים של הסיפור שבתוכו אנחנו נתונים. והיא איפשרה לנו שלא להיאבק, לא לעמוד כנגד הקמים עלינו, לא לקבל אחריות. כך, במשך עשרות שנים, במקום לבנות ישראל נאורה וחזקה, ישראל מוסרית וצודקת ליום מבחן, הסתופפנו כבני עשרה בתוך מעין אוהל מחאה ענקי.
הצטנפנו בתוך יריעותיה של תרבות פוליטית כוזבת ואדולסנטית. תרבות אוטיסטית של פינוק, צדקנות והאשמה עצמית.
מזמן לא דיברנו על צדקתנו. שהרי במשך שבע השנים האחרונות התמכרנו לחלוטין לאקסטזי של אוסלו. ולאקסטזי של הנסיגה מלבנון. שיקענו את עצמנו באמונה המשיחית כמעט בתהליך שלום פגום מיסודו. האמנו באופן דוגמטי ובלתי רציונלי בנסיגה, בכל נסיגה, בנסיגה באשר היא נסיגה. ובמשך שנים ארוכות, גורליות, השתקנו כל קול אשר אמר היזהרו. כל קול אשר אמר אולי זה לא בדיוק כך. אולי המציאות מורכבת מעט יותר. שהרי בסופו של דבר, לא ערפאת הוא שהוליך אותנו שולל. אנחנו עצמנו הולכנו את עצמנו שולל בעזרת ערפאת. באמצעות ההליכה הזאת מרצון בעיניים מצועפות אחרי החלילן הגאוני מעזה. החלילן הלבוש מדים כליצן, המוביל כעת בקור רוח גמור את המזרח התיכון כולו עד לנהר עצמו. מזמן לא דיברנו על צדקתנו. בזה אחר זה זנחנו מושכלות ראשונים. בזו אחר זו שכחנו והשכחנו עובדות יסוד. אבל כעת, כאשר האש לוחכת את קירות הבית, עובדת יסוד אחת מזדקרת כחשובה וכברורה מכולן: בארץ הקשה הזאת ובחלק העולם האכזרי הזה אנחנו המעטים. הנצורים. אנחנו הנאבקים במעלה ההר על עצם הקיום. שגינו הרבה. חטאנו לא מעט. כבשנו ושלטנו והפלינו לרעה. עשינו שימוש נמהר ואכזר בכוח. אבל בחשבון אחרון, אל לנו לשכוח, אנחנו הם אלה שהושיטו יד אמת לשלום. ובחשבון אחרון, אל לנו לשכוח, אנחנו הם אלה שגבם אל הים. שכן אנחנו מאוימים כאן כפי שכמעט שום עם אחר בעולם אינו מאוים. ומכאן צדקתנו. מכאן אותה ליבת צדק שאהוד ברק הוליך אותנו אליה ביודעין או שלא ביודעין. בשגגה או בכוונה תחילה. ועם ליבת הצדק הזאת אנחנו חייבים עכשיו לעמוד. לקום מן החולשה ולקום מן האיוולת ולעמוד. ולנצח. להוכיח שבכוחנו לשרוד.