חטאה הראשון של הציונות היה זה: היא איחרה לבוא. אילו הקדימה להיוולד בעשרים שנה, אילו הגיעה להישגים שנחלה ב-1917 כבר ב-1897, אילו זכתה להכרה שהוענקה לה ב-1947 כבר ב-1927, היתה נהפכת לתנועה הלאומית הצודקת ביותר של המאה העשרים: התנועה הלאומית היחידה שהצילה בפועל את חייהם של שליש מבני עמה; התנועה הלאומית היחידה שהמדינה אשר כוננה מנעה בפועל את רציחתם של שישה מיליון בני אדם. שהרי תפקידה ההיסטורי העיקרי של הציונות היה פשוט מאוד – להציל את היהודים. פשוטו כמשמעו. להציל את יהודי אירופה-של-המאה-העשרים מפני הברוטאליות והאכזריות והרצחנות של אירופה-של-המאה-העשרים. להציל את יהודי
אירופה של סוף האלף מפני הפתולוגיה של אירופה של סוף האלף.
במבט לאחור זה ברור לגמרי: התובנה ההיסטורית שקיבצה אותם 197 צירים אל אולם קזינו בבאזל, ב-29 באוגוסט 1897, היתה תובנה גאונית. זו היתה תובנה שקלטה בעוד מועד כי על היהודים לפעול במהירות ולנצל את עוצמת אירופה המודרנית כדי להתגונן מפני הרע שהחל לבעבע בתוכה. זו היתה תובנה שקלטה בעוד מועד כי על היהודים למהר ולעשות שימוש בכוח המדיני האירופי ובהון האירופי ובמדע ובהנדסה ובטכנולוגיה האירופיים – ואפילו בקולוניאליזם האירופי – כדי להקים מחוץ לאירופה מין מקלט בנוסח אירופי, שיגן על יהודי אירופה ויציל אותם מפני אירופה עצמה. מפני היבשת-האם שלהם שהחלה לצאת אט-אט מדעתה. והרי זה הדבר היותר-מרגש שהיה בציונות: מיסודה היתה תנועה אנטי-מדיאית. היא היתה תנועתם של היהודים ילדי-אירופה שפתאום שמו לב כי אמם, שאותה
אהבו אהבה עמוקה אם גם מסובכת, החלה לאבד את שיווי משקלה הנפשי. זו היתה תנועתם של היהודים ילדי אירופה, שהחלו לחוש כי אמם המרירה והכואבת מתחילה להיות מסוכנת. זו היתה תנועתם של היהודים ילדי-אירופה אשר הבינו פתאום כי אמם עלולה לבקש את נפשם. ושאם לא ישתמשו מיד בכל משאביה כדי להרחיק את עצמם ממנה, כדי להקים להם בית אחר, נפרד, היא עלולה לפנות נגדם. לתקוע בהם חרב או לעשות בהם פוגרום או לשלוח אותם בקרונות-בקר חתומים לדכאו ובירקנאו, לטרבלינקה ואושוויץ. כך שמלכתחילה, מן הרגע הראשון ההוא בבאזל, היה בציונות דבר-מה נוגע ללב. שהרי מסע הצלב שלה, שעמד להיות למסע הצלב הגדול של היהודים, מסע הצלב הגדול והמתמשך של המאה העשרים, לא היה ביסודו מסע צלב של כובשים. הוא גם לא היה מסע צלב של מאמינים קנאים. זה היה מסע צלב של ילדים, ילדיה הדחויים של אירופה שלא חדלו להתרפק על התרבות-האם שלהם גם כשהדפה אותם מעליה.
אלא שמסע הצלב הציוני איחר מאוד לבוא. בגלל פיגור טראגי של לא יותר מעשרים שנים הוא לא הצליח להקדים את מדיאה שלו. הוא לא הצליח למשות מן המוות אלא אחד מכל עשרה יהודים (רובם מזרח-אירופאים) שאותם אמור היה
להצילם. שהרי בסופו של דבר, למרות אותה התכנסות בבאזל, למרות כל אותה המולה שעוררה בארבעת העשורים הראשונים של המאה, בכל זאת מיאנו רוב היהודים להאמין שאמם האירופית תקום עליהם. ומשום כך, בבוא יום הדין,
ארבעים וחמש וארבעים ושש וארבעים ושבע שנים אחרי גיבושה של תוכנית באזל, עדיין היתה הציונות חלשה מכדי למלא את שליחותה. מכדי להציל את אותו עם יהודי מזרח-אירופי שמשימת הצלתו היתה טעם קיומה האמיתי.
חטאה השני של הציונות היה זה: היא נולדה עיוורת. שהרי כבר ב-1897 ישבו ברחבי ארץ ישראל המערבית יותר מחצי מיליון ערבים, שבתריסר הערים ובמאות הכפרים שלהם הם חיו חיים מלאים של קהילה מושרשת היטב השייכת לארץ לא פחות משהארץ שייכת לה. כך שכאשר הציונות יצאה לדרך, כשהחליטה בבאזל כי היא מבקשת מקלט בטוח בארץ ישראל, כבר היה בה ליקוי מוסרי מולד.
כבר בעריסה המהודרת ההיא באולם קזינו, התגלה בציונות מין מום גנטי שכזה, מום מוסרי-קוגנטיווי, שמנע ממנה לראות כי הארץ שהיא מבקשת לה היא ארץ נושבת. ארצם של אנשים אחרים. היה בה מין מום גנטי שכזה שמנע ממנה לראות כי העוול ועשיית העוול עומדים להיות לחלק בלתי-נפרד מחייה. עיוורונה של הציונות לא היה מקרי. הוא היה הכרחי. בלעדיו לא היתה יכולה לבוא לעולם. בלעדיו לא היתה יכולה להמשיך ולהתקיים. הלוא אילו ידעו האורחים לובשי הפראק שהתקהלו בבאזל, בסוף קיץ 1897, כי כדי להגשים את חלומם צריך יהיה, בסופו של דבר, לעקור שבע מאות אלף אנשים מבתיהם – ספק אם היו יכולים לחלום אותו. אילו ידעו כי כדי להמשיך ולקיים את חלומם צריך יהיה להסתבך במלחמת מאה או מאה ועשרים או מאה וחמישים שנים עם הערבים, ספק אם היו יכולים לדבוק בו. אילו ידעו שכדי להגן על חלומם צריך יהיה בסופו של דבר לסוכך עליו במטרייה גרעינית, שרק היא תוכל לגונן עליו מפני זעמם של אלה שהוא עשה להם עוול עמוק כל כך, מחריד כל כך – ספק רב אם היו יכולים לאמץ אותו ולהתלהב ממנו ולהיאבק למענו.
נכון, עיוורונה של הציונות לא היה עיוורונם של מנוולים, של ערלי-לב. במידה מסוימת היה זה עיוורונו של אדם הקופץ מבית בוער בלי לשים לב להולכים על המדרכה, שעל ראשם הוא עומד ליפול. שאת עצמותיהם הוא עומד לשבור. ובכל זאת, היה זה עיוורון. עיוורון הממשיך להעמיד את סימן השאלה הגדול ביותר על מידת הצלחתו ומידת צדקתו של הרעיון הציוני. עיוורון הממשיך להעיק על הציונות גם היום, יום יום, שבוע אחר שבוע. עיוורון שתוצאותיו ממשיכות לרדוף את הצינות בדרכים שונות ומשונות. פעם באבנים ופעם בסכינים, פעם באוטובוסים מתפוצצים ופעם במתאבדים של סמטאות השוק.
חטאה השלישי של הציונות היה זה: היא גרמה – והיא עתידה עוד להוסיף ולגרום – מין אסון אקולוגי רחב-ממדים בחלק ניכר מאותה ארץ זעירה ורגישה מאוד שבעיני רוב תושבי כדור הארץ היא עדיין נחשבת לארץ הקודש. שכן במובן מסוים הציונות לא היתה אלא מפעל הנדסי מונומנטלי. קצת כמו תעלת סואץ. קצת כמו תעלת פנמה. במובן מסוים הציונות היתה תוכנית הנדסית גרנדיוזית ששורטטה בשלהי המאה ה-19 והוצאה לפועל במשך המאה העשרים. תוכנית הנדסית יהירה-משהו שהגשמתה היתה כרוכה במהלך של פיתוח טוטאלי. מהלך שלא יכול להיות בלתי-אלים. מהלך שלא יכול להיות בלתי-ברוטאלי. מהלך שבסופו של דבר, בתום מאה שנים, הצליח להקים על מה שאמור היה להיות אתר קדוש, מין מחנה פליטים ענקי, משוכלל ופוסט-מודרני. מהלך שבסופו של דבר, בתום מאה שנים, הצליח להעלים חלק גדול מעמקיה וממישוריה ומגבעותיה של ארץ התנ"ך תחת הבטון והאספלט של מדינת-מגלופוליס משגשגת, ממוסחרת וקולנית מאוד. לא תמיד היה כך: במחציתה הראשונה של המאה הציונית היתה לציונות השפעה מרככת על הארץ, השפעה ירוקה. הפיתוח הציוני של אותן שנים היה בעיקרו פיתוח כמו-אורגני. המגמה היתה לשבץ את הארץ בפרדסים ושדות חרושים וכפרים קטנים, אידיליים, שלרגלי מגדלי המים שלהם אמורים היו להיבנות בתים צנועים, אדומי גגות שבתוכם אמורים היו להתנהל חיים נכונים יותר, פחות או יותר צודקים והרמוניים. ובאמת, במחציתה הראשונה של המאה התהליך הציוני היה תהליך אמיתי של הפרחת שממה, של הפיכת ארץ ציה לארץ נושבת, ארץ כמעט
ירוקה. ואולם בעשורים האחרונים המגמה הזאת התהפכה. מלאכת העמסתם של חמישה שישה מיליוני מהגרים ובני מהגרים יהודים על רצועת אדמה צרה, ששטחה הכולל כעשרים אלף קילומטרים רבועים, ושטחה הלא-מדברי הוא כעשרת אלפים קילומטרים רבועים בלבד – חייבה להשחית את הארץ. באופן פרדוקסלי, דווקא הצלחתה של הציונות היא שגרמה לציון נזק סביבתי שאין לו תקנה. ספק אם היתה דרך אחרת: הפרדסים נעקרו, הכפרים עוירו, השדות החרושים היו לשכונות צפופות. אפילו ירושלים עצמה כותרה באספלט ובטון וגורדי שחקים. מה שהחל כתהליך
אנטי-מדברי מפעים היה בסופו של דבר לתהליך אינטנסיווי ומדכדך של מידבור אורבני, של הפיכתה של ארץ-קודש לפרויקט-נדל"ן.
ובכל זאת, למרות הכל, הציונות היא עדיין פלא. שהרי מבין כל החלומות הגדולים של סוף-המאה הקודם, חלומו של הרצל הוא היחיד שפחות או יותר הוגשם, שפחות או יותר עומד על תלו. מבין כל הרעיונות האוטופיים, הסהרוריים, שהמאה התשע-עשרה הורישה למאה העשרים, הרעיון הציוני הוא הרעיון האחד שעדיין לא נכשל, שעדיין לא הופרך. ומבין כל המהפכות שהמאה העשרים התנסתה בהן, דווקא המהפכה הציונית, שהיתה אולי המוזרה והמגלומנית
מכולן, היא שהצליחה. דווקא המהפכה הזאת, שהיתה כרוכה לא רק בהדחת צאר או בהשלטת דוצ'ה, לא רק בשינוי המשטר הפוליטי או השיטה הכלכלית, היא ששרדה. דווקא המהפכה הבלתי-אפשרית הזאת שביקשה להעביר אוכלוסייה שלמה מיבשת ליבשת, שביקשה לכבוש ארץ וליצור אומה, להחיות שפה מתה ולהפשיר היסטוריה
לאומית שהיתה נתונה בקיפאון במשך 1,800 שנה – דווקא המהפכה הזאת הוכחה כאפשרית. נכון, עדיין מוקדם לשפוט. עדיין יכולה הציונות להיגמר באסון. עדיין יכולה הציונות להתגלות כאחד ממעשי-ההיבריס הנואלים ביותר שנעשו בעידן החדש. ובכל זאת, כבר עכשיו ברור שהיה דבר-מה נכון מאוד במעשה חסר-התקדים הזה של התגרות בגורל, של לקיחת הגורל בידיים. שאם לא כן, לא היתה הציונות מגיעה לאן שכבר הגיעה. שאם לא כן, אם הרעב לציונות לא היה גדול כל כך, אם הצורך בציונות לא היה חריף כל כך, לא היתה התנועה הלאומית התמהונית הזאת מצליחה לשטות כך באויביה. ולתמרן כך בין פטרוניה. ולהצליח לנצל את כל אשנבי-ההזדמנות שהמאה העשרים העניקה לה, כדי לחולל את הלא-ייאמן. לברוא – יש מאין – את רקמת החיים התוססת הזאת, שהופיעה פתאום על חופיו המזרחיים של הים התיכון ונאחזה בהם ולא הרפתה. ולקיים בתוך תוכה של מאת-המודרנה הזאת את החיזיון הכמו-תנ"כי של שיבת היהודים למולדתם, של הופעת הבית השלישי: הופעתו של שלם היסטורי מוזר ונורא, אולי אפילו דמוני, שלמרות הכל הוא כפי הנראה גדול מכל פגמיו. גדול גם מכל חטאיו.