השבוע קיבלנו מכת מציאות. הסיכול הממוקד בעזה ומתקפת הטילים הזכירו לכולנו היכן אנחנו חיים. בג'ונגל. והם לימדו את כולנו שוב שהווילה הישראלית מוקפת באויבים אמיתיים. פה זה לא אירופה. פה זה בלאגן. מזרח תיכון ישן.
בסביבה האלימה הזאת ישראל לא יכולה להיות מפולגת ומקוטבת. והיא לא יכולה להרשות לעצמה פוליטיקת תככים של הישרדות או משחקי ריאליטי של בית האח הגדול. כדי להיות נינג'ה שרירית המנצחת את הרעים, על המדינה היהודית להתנהל בשונה לחלוטין מאופן התנהלותה היום.
אבל מכת המציאות של השבוע היא רק קדימון. אל הסרט האמיתי עוד לא הגענו. עם כל הכאב הכרוך בירי של מאות רקטות על שדרות, אשקלון ואשדוד, מה שראינו השבוע הוא רק קטטה קטנה עם הבריון העלוב בשכונה. הג'יהאד האסלאמי הוא ארגון הטרור החלש בחזית המסוכנת פחות. אבל מעל לג'יהאד יש חמאס. מעל לחמאס יש חיזבאללה. מעל לחיזבאללה יש כוח קודס ומשמרות המהפכה. מה שמרחף מעלינו באמת הוא האיום הקיומי הישן־חדש של תוכנית הגרעין האיראנית. והאיום החצי־קיומי של הנשק המדויק. והאיום הכולל של התהוות מערכה כוללת נגד משטר האייתוללות. כי כאשר האויבים המרים ביותר שלנו רוכשים את היכולת להכות באופן קשה בעורף הישראלי – אנחנו על סף עידן חדש. עשור היציבות האסטרטגית הולך ומפנה את מקומו לעשור של אי יציבות.
אל מול האיומים החיצוניים הללו מתעצם האתגר הפנימי. השבטיות נעשית מסוכנת. משבר הלכידות והמנהיגות הופך לבעיה של ביטחון לאומי. בדיוק משום כך חובה להקים ממשלת אחדות רחבה. גם לאומית וגם ליברלית. גם עוצמתית וגם מוסרית. יציבה ומייצבת. חזקה ומחזקת. ממלכתית.
בחווילה מנדטורית נאה ברחוב בלפור בירושלים יושב אדם עצוב שמבין זאת. בקוטג' צנוע בשכונת הקצינים בראש־העין יושב אדם מודאג שמבין זאת לא פחות. אבל לבנימין נתניהו ולבני גנץ עדיין קשה לנהל שיחה של אמת. להביט זה לזה בלבן של העיניים. הם מתקשים להתגבר על התככים של הישרדות ועל המשחקים של הריאליטי ועל החשדנות ההדדית.
חשוב להבין: די בתמונה של בנימין (גנץ) ובנימין (נתניהו) יושבים ועובדים יחד כדי לחולל בישראל מפץ תודעתי. די בחתימה של שניהם על מסמך משותף של קווי יסוד כדי לשנות מן היסוד את המצב הנפשי של הישראלים. בדיוק כפי שמינויו של משה דיין לפני מלחמת ששת הימים העביר אותנו משפל לאומי לגאות לאומית – כך יקרה גם הפעם. ואם ממשלת האחדות אכן תקום – היא מיד תרגיע אותנו ותמתן אותנו. אחרי עשור של מלחמת אזרחים רעיונית, ממשלת בנימין־בנימין תתחיל תהליך של פיוס ישראלי.
הרוב המכריע בארץ מייחל לאחדות. הוא מבין שזאת הדרך היחידה לרפא את פצעינו ולהתמודד עם אתגרינו. אבל אם מנהיג הליכוד ומנהיג כחול לבן יחברו זה לזה, המיעוט ישתולל. בימין הרחוק יאשימו את ביבי בעריקה: הוא הצטרף אל הגיס החמישי. בשמאל הרחוק יאשימו את בני בבגידה: הוא כרת ברית עם השטן. קיצונים מימין, קיצונים משמאל ומקדמי רוע מקצועיים יעשו את המוות לשני הפטריוטים. בעלי האינטרסים יעשו כמיטב יכולתם כדי להקריס את הסיכוי שבישראל תכהן ממשלת אחדות.
כדי להתמודד עם ההתנגדות העזה על נתניהו וגנץ להתיר קודם כול את הסבך המשפטי. עליהם להבהיר שממשלתם תהיה ממשלה של שלטון החוק. עליהם להבטיח שבשום פנים ואופן לא תהיה חסינות. ועליהם להתחייב שנתניהו יפנה את לשכת ראש הממשלה עד קיץ 2020.
אבל על גנץ ונתניהו לעשות הרבה יותר מזה. עליהם להציע רעיון גדול. עליהם להעמיד חזון. על הממשלה המשותפת שלהם לא רק לפרק מוקשים ולהסדיר הסדרים ולחלק תיקים. עליה להביא בשורה חדשה. עליה לשרטט את מפת הדרכים אשר תוביל אותנו אל ישראל אחרת.
הפרק הראשון בחזון האחדות חייב להיות אסטרטגי. גיוס המשאבים הלאומיים כדי להיערך לקראת ההסלמה הצפויה של המאבק באיראן. הפרק השני בחזון האחדות חייב להיות מדיני. ניסיון לנצל את כהונת טראמפ ואת הברית הסמויה עם הערבים כדי להגיע להסדר יציבות אזורי ולמתווה ישראלי־פלסטיני מציאותי. על הפרק השלישי להיות משטרי. העלאה של אחוז החסימה כדי ליצור בישראל מערכת פוליטית חדשה שבה רק ארבעה כוחות: מפלגת מרכז־ימין, מפלגת מרכז־שמאל, מפלגה חרדית ומפלגה ערבית. על הפרק הרביעי להיות אזרחי. הגנה על הרוב החילוני־מסורתי מפני כפייה דתית והגנה על המיעוט הדתי מפני שנאה חילונית. ואילו הפרק החמישי צריך להציע את חזון המאה: כיצד נשלב את המיעוט הערבי ואת המיעוט החרדי בישראל 2048 וכיצד נתכנן את ישראל העתידית באופן שיאפשר לכולנו לחיות בכפיפה אחת ובסביבה אנושית ראויה.
חזון האחדות נדרש באופן ענייני. באין חזון ייפרע עם ובאין חזון תתקשה ישראל לעמוד בסערה הממשמשת ובאה. אבל הוא נדרש גם באופן פוליטי מיידי. רק הוא יאפשר לגנץ ולנתניהו להוכיח שהם לא רק מחפשים סידור עבודה נוח אלא משלבים ידיים למען מדינת ישראל. רק הוא יאפשר לנתניהו וגנץ לעשות את המעשה הנכון – ולהצליח.