ארי שביט | אין בי געגועים לנתניהו, אבל אני לא מוכן עוד לעצום עיניים ארי שביט

אין בי געגועים לנתניהו, אבל אני לא מוכן עוד לעצום עיניים

מאמרים / כאן ועכשיו / אין בי געגועים לנתניהו, אבל אני לא מוכן עוד לעצום עיניים

אין בי געגועים להתנשאות של נתניהו. לאמונה שהוא פיתח בכך שהוא ורק הוא. לתפיסת המציאות הלא מוצהרת שהוא אחז בה, שישראל היא ביבי וביבי הוא ישראל. להלך הרוח המלכותי שאפיין אותו בשנים האחרונות של שלטונו: המדינה היא אני. גם איני מתגעגע לנטייה של נתניהו לבטל את עובדי המדינה ואת הקצונה. את אנשי המקצוע. לא להוקיר את אנשי הרוח ואת המדענים ואת אנשי הספר. לא לעמוד נפעם אל מול האיכות הישראלית והייחודיות הישראלית. להאמין בכך שראש הממשלה התשיעי הוא גאון חד־פעמי שבכוחו לנווט לבדו את ספינת יעקב במים הסוערים של ההיסטוריה.

אין בי געגועים לפלגנות של נתניהו. לאסטרטגיה הפוליטית שלו, שהתבססה על ההנחה שמכיוון שהחברה הישראלית שבטית אפשר וראוי לשלוט בה באמצעות חידוד ההבדלים בין השבטים. באמצעות שיסוי של שבט בשבט. באמצעות פתיחה של פצעי זהות (אמיתיים) ובאמצעות זריית מלח על הפצעים. גם איני מתגעגע אל השיח של "הם שכחו מה זה להיות יהודים". אל הרדיפה של אנשים שהקימו את המדינה ושירתו את המדינה והשביחו את המדינה. אל המתקפה על המוסדות הממלכתיים ועל שלטון החוק.

אין בי געגועים לטירוף של עידן נתניהו. העיסוק המתמיד באישיותו של אדם אחד גרם לישראלים לא לחשוב צלול ולא להרגיש נקי ולא לראות את המציאות כמות שהיא. האובססיה של "רק ביבי" או "רק לא ביבי" גרמה לנו להתמסר לסוג של מחלת נפש קבוצתית. המדינה התנהלה בהפרעה כי קומפרסור ענק קדח במרכזו של הבית הלאומי ולא נתן לנו רגע אחד של שקט. הוא גם מנע מאיתנו להתמודד כראוי עם סדרת אתגרים חיוניים.

אבל בשבועות האחרונים, כשראיתי כיצד ישראל (לא) נערכת לנחשול האומיקרון וכיצד ישראל (לא) מתמודדת עם ההתגרענות של איראן – צפו בי לראשונה געגועים מסוימים, חלקיים, לראש הממשלה הקודם. לכן היום אני מודה במה שבישראל אסור להודות בו.

יש בי געגועים אל המיקוד של נתניהו. הוא ניחן ביכולת יוצאת דופן להבחין בין עיקר לטפל, ולכן ידע לזהות איומים קיומיים ותהליכים היסטוריים גדולים בשלב מוקדם. הוא הסתער עליהם במלוא העוצמה וללא עכבה ובלי לעשות חשבון, וחפר בראש לכל נשיאי ארה"ב ולכל מנהיגי העולם בעניין האיראני. הוא העיר את אלברט בורלא משנתו בשלוש לפנות בוקר והפך את ישראל למעצמת חיסונים מובילה. הוא ניהל משא ומתן חשאי נמרץ עם מוחמד בן־זיאד וחולל את הסכמי אברהם. האם יש מישהו בצמרת הישראלית הנוכחית שיש לו יכולות כאלה? האם הממשלה הנוכחית מסוגלת להביא הישגים דומים?

יש בי געגועים לאינטליגנציה של נתניהו. ראש הממשלה הקודם הוא איש מקומם. הבטחה היא לא הבטחה, מילה היא לא מילה, הוא נאמן אך ורק לעצמו. אבל אני לא זוכר שיחה משעממת עם ביבי. בכל פעם שיצאתי מלשכתו או סיימתי שיחת טלפון איתו – ידעתי משהו שלא ידעתי שעה קודם לכן. האיש קורא ספר. האיש חושב. האיש עמוק. תמיד יש לו איזו תובנה ייחודית שאין לאחרים. במובן הזה, נפתלי בנט עושה מאמץ כן וחשוב להיות תואם ביבי. אבל כשמתבוננים בחבורת הטייסים המטיסה אותנו כעת, קשה למצוא בתוכה מישהו ששיעור הקומה האינטלקטואלי שלו כשיעור הקומה של אהוד ברק או בנימין נתניהו.

יש בי געגועים למעמד הבינלאומי של נתניהו. זה לא מכבר חזרתי מביקור בארה"ב. הדבר המשמעותי ביותר שהבחנתי בו שם הוא שישראל של בנט ולפיד מעוררת הרבה פחות זעם. אבל ישראל של אחרי נתניהו גם מעוררת הרבה פחות עניין. לא רואים אותנו באמריקה ולא סופרים אותנו. כך גם בסין וכך גם באירופה ובבימות המרכזיות של הקהילה הבינלאומית. ההנהגה הנוכחית שלנו סימפטית מאוד. היא מעוררת אהדה וחיבה. אבל אין בה הגרביטאס שהיה לגולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק ובנימין נתניהו. לכן, במשמרת שלה, אנחנו הולכים והופכים למדינה חביבה אך שולית. כמותנו כאוסטריה או כבלגיה.

האם המשמעות של כל הגעגועים הללו היא שאני רוצה שנתניהו יחזור? בשום פנים ואופן לא. אני זוכר את ההתנשאות, הפלגנות והטרלול. אבל אני לא מוכן עוד לעצום עיניים נוכח מה שחסר לנו היום. בדרך זו או אחרת, המנהיגות החדשה חייבת לרכוש לעצמה את המיקוד, האינטליגנציה והמעמד הבינלאומי שעמדו לרשות ישראל בעידן נתניהו. בלגן האומיקרון אומר לנו דבר אחד פשוט: בינוניות אינה מנהיגות.