אפשר להבין מדוע רוב הישראלים תמכו בדונלד טראמפ. המזרח התיכון הוא אזור בלתי תקין פוליטית. מנהיגות בינלאומית תקינה פוליטית מתקשה להבין אותו. לכן ביל קלינטון, ג'ורג' בוש וברק אובמה עשו בו טעויות קשות כל כך. לעומת זאת, הנשיא הבלתי תקין פוליטית טראמפ מתאים למזרח התיכון כמו גמל למדבר. הערכים שלו – כוח, כבוד, כסף – הם הערכים המקובלים כאן. הבריונות שלו היא דפוס הפעולה שעובד כאן.
אז אין פלא שבחלק הזה של העולם טראמפ הצליח. הוא בלם את איראן, ייצב את העולם הערבי והשיק תהליך שלום אמיתי והיסטורי. אין פלא שישראלים רבים כל כך אוהבים אותו. אחרי שסבלו במשך דור מהפער בין התקינות הפוליטית האמריקנית (והאירופית) ובין הגסות האזורית – איל הנדל"ן והגולף מפלורידה הבין אותם, אהב אותם, וסייע למדינתם להתעצם.
אפשר להבין מדוע בני המעמד הבינוני הנמוך והלבן באמריקה תמכו בדונלד טראמפ. גם בתקופת קלינטון ובמיוחד בתקופת אובמה שלטה בארה"ב קואליציה חדשה של הון, תקשורת, אקדמיה ומיעוטים. הקואליציה הזאת קידמה סדר יום של גלובליזציה, ניאו־ליברליות, רב־תרבותיות ופוליטיקת זהויות.
היא הייתה רגישה מאוד לזכויותיהם ולצרכיהם של מהגרים, שחורים, להט"בים, סוכני בורסה ובעלי קרנות גידור – אבל לא הייתה רגישה כלל למצבו של האדם העובד ולמצבה של המשפחה המסורתית. כתוצאה מכך נוצר באמריקה מיעוט ענק וזועם של לבנים־נוצרים שהכנסתם הידלדלה, אמונותיהם בוזו וערכיהם נרמסו. טראמפ נתן קול למיעוט החדש הזה. הוא ביטא את מצוקותיו, את פחדיו ואת מאוויו. הוא גם ניסה לדאוג לצרכיו. במובן מסוים, טראמפ הוביל את מרד המודרים החדשים נגד האליטה הדמוקרטית־גלובלית שהתנשאה עליהם במשך זמן רב.
אפשר להבין מדוע שמרנים אמריקנים תמכו בטראמפ. בעשור האחרון הם ראו בבעתה כיצד ערכי היסוד של האומה האמריקנית הותקפו. בשנה האחרונה הם ראו כיצד המתקפה הזאת התעצמה לשיא. קדושת 1776 (שנת היווסדה של ארה"ב) הוחלפה באשמת 1619 (שנת ראשית העבדות במושבות אמריקה).
גדולתם של מייסדי הדמוקרטיה הגדולה בעולם – וושינגטון, ג'פרסון, פרנקלין, מדיסון ואדמס – הוחלפה בהאשמת אבות האומה בגזענות, שוביניזם וקולוניאליזם. פסלים נותצו בכיכר העיר. פרקים בהיסטוריה צונזרו או נמחקו. משטרת מחשבות טוטליטרית כמעט אסרה על האמריקנים לחשוב ולדבר בחופשיות ולהיות גאים במולדתם.
טראמפ ייצג את מתקפת הנגד אל מול מתקפת הפרוגרסיביות הרדיקלית הזאת. הוא העז לומר את שאחרים לא העזו לומר. הוא נאבק כפי שאחרים פחדו להיאבק. הוא נלחם מלחמת מאסף נגד מי שמנסים לאבד ולהשמיד את האתוס הלאומי האמריקני. על כן הוא נחשב בעיני שמרנים רבים לשומר הסף האחרון של הפטריוטיות של הדוד סם.
אפשר להבין מדוע היספאנים ושחורים רבים הצטרפו בבחירות 2020 אל מחנה טראמפ. העובדה שהדונלד קיבל השבוע את קולות האפרו־אמריקנים בשיעור גבוה יותר מכל מועמד רפובליקני זה עשורים רבים אינה מקרית. העובדה שהוא הפך לגיבורם של רבים מהלטינו־אמריקנים בפלורידה ובטקסס ובמדינות אחרות אינה מפתיעה. בשלוש השנים הראשונות של כהונתו פחתה אבטלת השחורים, שכרם עלה ורבים מהם שוחררו מבתי הסוהר. בכל כהונתו הוא עשה מאמץ לרכוש את לִבם ואת תמיכתם של לא־לבנים בני מעמדות הביניים שאימצו את האתוס הקפיטליסטי ואת החלום האמריקני. בני מיעוטים רבים אשר סלדו ממהומות וחששו מאי סדר היו לתומכים החדשים של הנשיא הפרובוקטיבי והבלתי צפוי. הם כמעט העניקו לו ניצחון ביום שלישי השבוע.
אבל עם כל ההבנה לטראמפיסטים בני כל הסוגים והמינים – טראמפ עצמו היה תופעה קשה. ומכוערת. האישיות שלו נרקסיסטית. ההתנהלות שלו כוחנית. האמירות שלו תוקפניות, פוגעניות ולעתים אלימות. הוא בז למדע, לתבונה ולאמת. הוא ביטל את המוסר ואת האמפתיה. הוא היה נאמן אך ורק לעצמו. בשם המוטו של ההצלחה־מקדשת־את־האמצעים, הוא קעקע כל ערך ועירער כל מוסד של הדמוקרטיה האמריקנית.
הוא קיטב עם מקוטב. הוא שיסע אומה משוסעת. בשעה שהוא העצים את הכלכלה האמריקנית, הוא חרך את הנשמה האמריקנית. על כן מומלץ למתאבלים לא להתאבל. גם אמריקה, גם העולם החופשי וגם ישראל זקוקים כעת למנהיגות אחרת: מרגיעה, מפייסת, מאחדת. הגיעה השעה להתחיל לרפא את המחלה הפוליטית העמוקה של זמננו שדונלד טראמפ היה סימפטום בוטה שלה.