מגפה היא מבחן. בכל רחבי העולם נגיף הקורונה מאתגר יחידים, משפחות, קהילות, ארגונים וחברות עסקיות. כמו מצבי קיצון אחרים, הוא חושף בפנינו מה אמיתי ומה מזויף, מי אוהב אדם ומי שונא אדם, למי יש כושר עמידות ולמי יש יכולת הסתגלות. אבל בראש ובראשונה המגפה של 2020 מבחינה בין אומות. היא חושפת את ערוותה של מעצמת הענק ארה"ב ומדגישה את עוצמתה של המדינה הננסית סינגפור. היא מוכיחה עד כמה אירופה נרפית ומנוונת ועד כמה סין חזקה ויעילה. היא מערערת את ההגמוניה של המערב.
ארבעים יום אחרי שהקורונה הגיעה לישראל אנחנו רשאים להיות גאים בעצמנו. בסוף מארס שיעור התחלואה בישראל ובמיוחד שיעור התחלואה הקשה בישראל, נמוך משהיה ברבות מהמדינות המתקדמות בעולם. שיעור התמותה בישראל הוא אחד מהנמוכים בעולם. נניח לאיטליה, ספרד ואפילו בריטניה. מספר המתים לנפש בגרמניה היה פי 3.5 מישראל, מספר המתים לנפש בדנמרק היה פי 6 מישראל ומספר המתים לנפש בהולנד היה פי 22 מישראל. בעיר ניו־יורק שיעור התמותה היה פי 53 משהיה בארץ. רצינו להיות כמו המתוקנות שבאומות העולם? אנחנו הרבה יותר מרשימים מהמתוקנות שבאומות העולם. החודש הראשון של המאבק בקורונה הוכיח שעדיף לחיות בעפולה מבמנהטן. והוא הוכיח שבכמה ושכמה מובנים ישראל היא באמת מדינה קטנה־גדולה. מעצמה עולמית.
מה עומד ביסוד ההצלחה הישראלית היחסית במערכה הראשונה של המלחמה נגד הקורונה? קודם כול, זיהוי מוקדם, הפעלה מוקדמת של צעדים קשים ואימוץ של גישה מחמירה. אבל לא פחות מכך: העובדה שיש לנו מערכת בריאות ציבורית־מרכזית, שהרעבנו אך לא הפרטנו. והעובדה שיש לנו מערכת ביטחונית חזקה, שאחדות מהיכולות שלה דמיוניות. והעובדה שיש לנו חברה עמידה, שהתנסתה פעם אחר פעם במצבי משבר ובהתמודדות עם איומים קיומיים, ושהחוסן הפנימי שלה מבוסס על ערכי משפחה וקהילה.
ואולם בדיוק כפי שמארס 2020 הוכיח את עוצמתה הייחודית של המדינה היהודית־דמוקרטית, אפריל 2020 עלול לחשוף את חולשתה העמוקה. כבר היום אנחנו רואים פער דרמטי בין תגובתה של ישראל המרכזית לקורונה ובין תגובתה של ישראל החרדית. ב־1 באפריל מספר החולים בתל־אביב עלה ב־6%, מספר החולים באשקלון עלה ב־8% ואילו בבני־ברק הוא עלה ב־27% ובמודיעין־עילית ב־28%. פירוש הדבר הוא שבערב פסח כמעט שליש מהחולים בישראל יהיו מבני־ברק ויותר ממחציתם יהיו חרדים. האסון הזה הוא קודם כול אנושי, אבל הוא גם קהילתי: מגזר שלם בחברה הישראלית טובל בקורונה – וטובע בקורונה. והוא גם אסון לאומי – הוא חושף את קווי השבר הפנימיים של ישראל, מעמיק אותם ויוצר בתוכנו שבר טקטוני: השבר הישראלי־חרדי.
ה"עליהום" נגד החרדים מכוער ודוחה. תלמיד הישיבה החרדי בבני־ברק, האם החרדית באלעד והמשפחה החרדית בבית־שמש אינם פושעים אלא קורבנות. בשעה הנוראה הזאת החובה המוטלת על כולנו היא לא לגדף אותם ולא לרדוף אותם אלא לחבק אותם (ממרחק של שני מטר), לגונן עליהם ולסייע להם. אך בתום המגפה יהיה על החברה החרדית עצמה לערוך חשבון נפש נוקב. מדוע הרבנים לא התעוררו בזמן? מדוע הפוליטיקאים גררו רגליים? מדוע הממסד החרדי הפקיר את הקהילה החרדית וגרם לה סבל, ייסורים, מכאוב ומוות?
האתגר המיידי העומד בפני ישראל כעת הוא כיצד להתמודד באופן יסודי ומהיר עם נחשול הקורונה העולה ממש בשעות אלה מתוך הערים החרדיות. הסגר בפועל בבני־ברק הופעל באיחור נפשע. נדרשים סגרים נוספים. יתרה מזו, חובה לעבור מיד מבית לבית ביישובים החרדיים ובשכונות החרדיות ולבדוק את כלל האוכלוסייה. וחובה לפנות בפינוי המוני עשרות אלפי מבודדים חרדים אל בתי מלון, מלוניות ואתרי סגר אחרים. רק פעולה נמרצת ומשולבת של מערכת הבריאות, צה"ל, השלטון המקומי והרבנים יכולה לצמצם את ממדי הקטסטרופה שבפתח.
ימים אחדים לפני חג הפסח נדרש מבצע חסר תקדים של ביעור חמץ. מיגור הנגיף. הדיפת הקורונה.
אין רע בלי טוב: הטלטלה העוברת כעת על העולם החרדי תוביל לפרסטרויקה חרדית. בעוד המגפה חושפת את עקב האכילס של ישראל היא גם מאפשרת לחבוש אותו. אם נימנע כעת משנאת חרדים ונושיט להם יד בשעתם הקשה – הם יצטרפו אלינו. הטרגדיה של הקורונה תאיץ את התהליך של שילובם של כמעט מיליון חרדים בחיים הישראליים, ובסיפור ההצלחה הישראלי המופלא.