הקורונה בוחנת את כולנו: יחידים, משפחות, קהילות, עסקים, חברות ואומות. היא מעמידה למבחן את עוצמת הגוף שלנו ועוצמת הרוח שלנו ואת כושר העמידה. באביב 2020 ישראל עמדה יפה במבחן. בתי החולים לא קרסו, מספר המונשמים לא התקרב לקו האדום והיקף התחלואה היה סביר. מספר המתים לנפש במדינה היהודית היה שליש משהוא בגרמניה, שביעית מבשווייץ ועשירית מבהולנד. סיכוייו של צרפתי למות מקורונה היו פי 15 מסיכוייו של ישראלי. סיכוייו של תושב מדינת ניו־יורק היו פי 48.
להצלחה הישראלית היחסית היו כמה וכמה סיבות: זיהוי מוקדם של הסכנה, הפעלה מוקדמת של צעדי סגר מחמירים, מערכת בריאות ציבורית איכותית, מערכת ביטחונית חזקה וציבור עמיד, מנוסה במשברים, היודע להתמודד באופן אחראי עם איומים. גם לא הזיקה העובדה שאוכלוסייתה של ישראל צעירה, שהארץ שטופת שמש, שיש לנו רק נתב"ג אחד ושהתעשייה הישראלית המתוחכמת ידעה להשלים פערים ולהשיג ציוד חיוני במהירות.
כך שעל אף המוזרות שאפיינה אותו, יום העצמאות השבעים ושתיים היה יום של גאווה יתרה. ושמחת אמת. כי באופן אירוני וטרגי נחשול הקורונה חשף את כל היפה והמרשים באומה העתיקה־צעירה אשר קמה מחדש בה' באייר תש"ח, התמודדה עם אינספור איומים קיומיים ושרדה נגד כל הסיכויים. ישראל 2020 היא מעצמה מדעית, טכנולוגית, כלכלית, צבאית ומדינית. תעשיית ההייטק שלה היא מהמובילות בעולם. התוצר המקומי לנפש גבוה מזה של איטליה, ספרד ויפן. העוצמה הצבאית עולה על זו של בריטניה, צרפת וגרמניה. היא בעלת קשרים אסטרטגיים קרובים לא רק עם ארה"ב אלא גם עם סין, הודו, רוסיה וחלק ניכר ממדינות ערב.
חשוב לא פחות, היא עדיין משדרת תחושת אחווה של משפחה מורחבת. לצד השוק החופשי יש בה מערכות ממלכתיות חזקות – כמו מערכת הבריאות – ורוח קהילתית. באופן ייחודי למדי היא משלבת אתוס של אינדיווידואליזם יצירתי עם תחושה של שייכות ומשמעות. היא מאזנת בין מסורתיות למודרניות. החיוניות הבוקעת ממנה מעוררת השראה ותקווה.
אך במיוחד בלט בישראל של החודשיים האחרונים האופן שבו המיעוט הערבי והמיעוט החרדי התמודדו עם המגפה. במשך שנים ההנחה הייתה שלישראל יש עקב אכילס כפול: הכישלון בשילובם של הערבים והכישלון בשילובם של החרדים בחברה ובכלכלה. באה הקורונה והוכיחה שלא כך. הערבים הם חלק ניכר מהכוח הרפואי בישראל. 17 אחוזים מהרופאים והרופאות במדינה הם ערבים, 24 אחוזים מהאחיות והאחים הם ערבים, כמחצית מהרוקחים הם ערבים. בשעת המשבר הם היו בקו האש הראשון מול הקורונה, ועשו עבודה מופלאה. גם הציבור הערבי הרחב הוכיח בגרות ואחריות ושיעור התחלואה בקרבו היה נמוך מהממוצע הכלל־ישראלי.
אצל החרדים התמונה מורכבת יותר. בשבועות הראשונים של המערכה נגד הקורונה, רבנים מסוימים נהגו בהפקרות וגרמו לבני קהילותיהם לזלזל בנגיף ולא לנקוט צעדי זהירות. הערים החרדיות היו בדרכן להפוך לוויליאמסבורג ולבורו־פארק. אך לקראת חג הפסח חלו התפכחות והתעשתות. בתוך זמן קצר ביותר שינו הרבנים גישה, והקהילה החרדית המרכזית התחילה לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם משרד הבריאות ועם צה"ל. כתוצאה מכך ההתפרצות, שכבר החלה, נבלמה. בני־ברק לא הייתה לניו־יורק השנייה.
אגב כך התרחש שינוי עומק. הרוב המכריע בקהילה החרדית למד להעריך את המדינה ואת תלותו בה. הוא אף הכיר בצורך שלו להשתלב בישראליות הרחבה. דגל הלאום שהתנוסס מעל לישיבת פוניבז' ביום העצמאות קיבל השנה משמעות מיוחדת. כך גם הסקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, שגילה ששיעור החרדים החשים היום הזדהות עם מדינת ישראל גבוה מאי פעם.
שני "עקבי אכילס" אמיתיים שבכל זאת מאיימים על ישראל בראשית שנתה ה־73 הם הפילוג הפנימי והסיאוב הפוליטי. כמו בימי הבית הראשון וכמו בימי הבית השני, האיום הקיומי האמיתי נשקף לבית השלישי משנאת האחים, אשר באה לידי ביטוי היום במאבק הכמעט אלים בין שמאל לימין, בין בית המשפט לכנסת ובין זהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית לזהותה כמדינה יהודית. היום ברור מאי פעם: אם לא נדביר את נגיף הפלגנות, הוא ידביר אותנו. אם נתעשת ונתגבר עליו – טובים סיכוייה של ישראל לממש את כל היפה והמרשים שהתגלה בה בעת קורונה.