ביזיון כזה עוד לא היה כאן.
מה אמר לנו הליכוד (ומה אמרו לנו הוגי הדעות החדשים של הימין) במהלך שלוש השנים האחרונות ושלוש מערכות הבחירות האחרונות? ששלטון מחליפים בקלפי. שהריבון הוא העם. שחייבים לכבד את רצון הבוחר. ומה עשה הליכוד שעות אחדות אחרי שהקלפיות נחתמו ביום שני בלילה? הוא התחיל לשדל חמישה־שישה חברי כנסת מכחול לבן, העבודה־גשר וישראל ביתנו לחצות את הקווים. כלומר לעשות מעשה חמור מאין כמותו של שחיתות פוליטית. ולבגוד ברעיון ששלטון מחליפים בקלפי. לרמוס את הטענה שהריבון הוא העם. לקרוע לגזרים את המחויבות לכבד את הכרעת הבוחר. חבריי היקרים בליכוד ובימין – תתביישו. נחשפה ערוותכם. אינכם טובים במאום מהשופטים, הפרקליטים והעיתונאים שנגדם אתם יוצאים חוצץ. גם אתם תאבי שררה. וגם אתם מקוללי שבטיות. כדי לזכות בבכורה אתם מוכנים להפוך את הדמוקרטיה הישראלית לנזיד קלוקל של עדשים רקובים.
ומה אמרה לנו כחול־לבן (ואמרו לנו המשפטנים, הפרופסורים והעיתונאים אשר עטפו אותה כאתרוג) במהלך השנים האחרונות ומערכות הבחירות האחרונות? שהחוק עומד מעל הכול. שחובה להגן על ערכים ממלכתיים ומוסדות ממלכתיים. שצו השעה הוא אחדות המבוססת על הגינות ומתינות. אסור לחוקק חקיקה פרסונלית, אסור לחוקק חקיקה רטרואקטיבית, אסור שבישראל ימשול ארדואן. ומה עשתה כחול לבן (בעידודם של המשפטנים, הפרופסורים והעיתונאים המאתרגים אותה) יממה אחרי שהקלפיות נסגרו? היא התחילה לקדם חוק פרסונלי ורטרואקטיבי אשר ישנה את כללי המשחק תוך כדי משחק. והוכיחה שהיא באמת לא ארדואן – היא פוטין. ובגדה ברעיון שהחוק עומד מעל הכול. ורמסה את הערכים הממלכתיים ואת המוסדות הממלכתיים. וקרעה לגזרים את המחויבות לאחדות, להגינות ולמתינות. כואב הלב, חבריי היקרים בכחול לבן. הביטו בראי ושאלו את עצמכם מה קרה לכם. ומה השנאה האובססיבית לביבי עוללה לכם. היא הביאה אתכם לעשות את כל אשר נשבעתם לא לעשות.
כך שהיום זה ברור: אין בישראל מבוגר אחראי. ואין גוף פוליטי בעל עוצמה המחויב באמת לדמוקרטיה ולממלכתיות. אנחנו במצב מתקדם של ריקבון ערכי אשר מושך אותנו מטה. השבטיות מכלה את הממלכתיות. הכוחניות משמידה את הנורמות, הכללים והכבוד לחוק. השנאה מסמאת עיניים וגורמת למנהיגות הלאומית לנהוג ככיתת גנון.
כך שכעת, כאשר אין אל מי לשאת עיניים וכאשר אין כהן גדול ואין נביא ואין מצפן ואין מצפון, על הישראלים לקחת את המשימה של הצלת ישראל על עצמם. באין מנהיגות נותר רק העם. ונותרה ההחלטה שקיבל העם בבחירות 2020.
לעניות דעתי, זאת הייתה החלטת העם: מצד אחד, בהתמודדות על ראשות הממשלה הושגה הכרעה ברורה – 58 מנדטים לנתניהו, 40 מנדטים לגנץ (גם המשותפת וגם ליברמן הודיעו במפורש שתמיכה בהם אינה תמיכה במנהיג כחול לבן). על כן, הכרעת העם היא שנתניהו יהיה ראש ממשלה ואסור לערער עליה. ואולם מצד שני, גם על השאלה אם נתניהו לגיטימי או לא ניתנה תשובה ברורה: 62 מנדטים ניתנו לביבי־פסול ורק 58 מנדטים ניתנו לביבי־ראוי. על כן לאיש שנבחר להיות ראש הממשלה אין לגיטימיות. לנתניהו עצמו, לבדו, אין מנדט לספח או לעשות שלום או לצאת למלחמה. לביבי אין מנדט לעצב את דמותה ואת עתידה של ישראל.
כך שכאשר מתבוננים באופן כולל והוגן על התמונה הרחבה אנחנו מגלים שזאת תוצאת הבחירות: על ראש הממשלה הבא להיות אדם שאין לו לגיטימיות להיות ראש הממשלה. והדרך היחידה לצאת מהפלונטר הזה היא אחדות. חלוקה מלאה ושוויונית של השלטון בין בנימין נתניהו (תמיכה גבוהה, לגיטימיות נמוכה) לבני גנץ (תמיכה נמוכה יותר, לגיטימיות גבוהה מאוד). וקביעה שהמשימה הראשונה של השלטון המשותף תהיה להבריא את המערכת הפוליטית החולה ולחדש את הממלכתיות. לא שלום עכשיו ולא סיפוח עכשיו – אלא תיקון משטרי עכשיו. שינוי של שיטת הבחירות, שינוי של התרבות הפוליטית, יצירת איזון נכון בין הרשויות. ומעל הכול – הבנה שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. הסכמה על כך שעל כולנו להיכנס לדו שיח בין־שבטי אמיתי. וניסיון לכתוב אמנה ישראלית חדשה, מאחדת. כי הגיעו מים עד נפש. כי הדמוקרטיה באמת מתפוררת. ובנפשנו הדבר. מה שמוטל על הכף הוא הכול.