לבנימין נתניהו היו כמה שבועות טובים מאוד. בתחילה הוא הצליח להביא לעריקתה של חברת הכנסת עידית סילמן מהקואליציה. אחר כך הוא הצליח ליצור מומנטום שכיתר את הממשלה בטבעת של מחאה ועוינות. אחר כך הוא הצליח להביא את הליכוד ל־36 מנדטים. ואתמול חברת הכנסת הערבייה־ישראלית של מרצ ג'ידא רינאוי־זועבי, העניקה לו מתנה יקרה מפז כאשר פרשה מהקואליציה והפכה את הממשלה לממשלת מיעוט.
בה בשעה עורך הדין המעולה של נתניהו – בועז בן־צור – הצליח בשבועיים האחרונים לקעקע מן היסוד את הסיפֵּר (נארטיב) של עד המדינה שלמה פילבר בפרשת 4000. בעוד שבבית המשפט נוצרה תחושה ברורה שדבר מה רקוב בכתבי האישום נגד ביבי, בכנסת נוצרה תחושה שקצובים ימיה של ממשלת רק־לא־ביבי. תוך זמן קצר יחסית ראש הממשלה לשעבר הפך ממי שהיה, למי שעשוי או עלול להיות. בעוד הצבע חזר ללחייו של נתניהו, להט הקרב והאמונה בניצחון חזרו אל המחנה הגדול והזועם של מעריציו.
אבל דווקא אחרי שזכה לשעת חסד ולהזדמנות חדשה, ראש הממשלה לשעבר נתניהו עשה שתי טעויות קשות: הטעות הראשונה הייתה האובססיביות. אופן ההתנהגות של יושב ראש האופוזיציה בשבוע האחרון בכל הנוגע להצעת החוק של "ממדים ללימודים" היה לא פחות משערורייתי. הליכוד מסתתר מאחורי הטענה שלכאורה הוא מבקש לתת לחיילינו המשוחררים יותר מאשר הממשלה מציעה להם, אבל מאחורי האליבי המפוקפק הזה עומדת ההחלטה הנחושה לא לתמוך בכל יוזמה של הקואליציה – ללא קשר לתוכנה. נתניהו 2022 עושה את מה שנתניהו 2012 לא היה מעלה בדעתו לעשות: להכשיל חוק ציוני מובהק שנועד לממן שני שליש משכר הלימוד האקדמי של חיילים משוחררים. ולהכשיל חוק אנושי אשר נועד לתת פיצוי כלשהו למי שתרמו כה רבות לביטחון הלאומי והאישי של כולנו. ולהכשיל חוק חברתי אשר חשוב במיוחד לצעירי הפריפריה (רובם אנשי ימין) שהמדינה לא עושה די כדי לפצות אותם על האופן המופתי שבו הם משרתים אותה. למען מלחמה פוליטית אישית וכפייתית, מנהיג הליכוד מוכן לפגוע גם בערכיו הלאומיים של הליכוד, גם בערכיו החברתיים של הליכוד וגם במצביעיו של הליכוד. הללויה.
הטעות השנייה הייתה הלאומנות. נוסחת הקסם של זאב ז'בוטינסקי ושל התנועה הרוויזיוניסטית ההיסטורית הייתה לאומיות ליברלית. סוד כוחה וסוד הצלחתה של חרות היה בהקפדה על הצירוף של ציונות גאה ועוצמתית עם הכרה בכבוד האדם וחירותו ועם אמונה עמוקה בזכויות האזרח ובשוויון. בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה ובקדנציה השנייה שלו כראש ממשלה נתניהו שאף לשמור על האיזון החיוני הזה. תרמה לכך גם המורשת האמריקנית שלו, הנושאת על כפיים את הדמוקרטיה הג'פרסונית. אבל מאז שנת 2015 ביבי הולך ומשתנה לנגד עינינו. הוא מושפע מאוד מהפופוליזם הכוחני של דונלד טראמפ. הוא מתמכר לרגשות האנטי־אליטיסטיים והאנטי־מוסדיים של חוג מקורביו. והוא משועבד לתחושת הקורבנות (המוצדקת) שלו עצמו. כתוצאה מכך המנהיג הנאור שעבד עם דן מרידור, בני בגין ויובל שטייניץ הוחלף בהדרגה במנהיג אשר משחק באש ומלבה אש. וכעת, בשל תלותו המוחלטת באיתמר בן־גביר, נתניהו גם מפלרטט עם הצעות חוק קיצוניות ועם הלכי רוח קנאיים. נתניהו 2022 ממיר את הלאומיות בלאומנות.
בטווח הקצר האובססיביות והלאומנות משרתות את מי שמבקש לחזור בכל מחיר אל הלשכה הידועה בגבעת רם. מיליונים זועמים; הרשתות מבעבעות; השטח בוער. חצי עם תופס את נפתלי בנט כאויב העם. אבל בטווח הארוך נתניהו יגלה שהדרך שבה בחר ללכת תוביל אותו למבוי סתום. הלוחמנות הבלתי מתפשרת תיתפס בעיני מצביעי מרכז־ימין רבים כאנוכיות חסרת גבולות. הלאומנות הקנאית תפחיד ותבריח מאות אלפים אשר אינם רוצים לראות את ישראל הופכת למדינת־בן־גביר. כאשר יתברר שביבי איננו שולט עוד בגובה הלהבות של האש שאותה הוא הצית – הוא עצמו ייחרך. מה שקרה לו ב־1999 ומה שקרה לו ב־2021 יקרה לו גם בשנה־שנתיים הקרובות.
אבל יש סכנה גדולה עוד יותר. אני לא מאלה המאשימים את נתניהו באחריות עקיפה לרצח רבין. להפך. אני מתקומם נגד ההאשמה הזאת. אבל רצח רבין קרה. וחורבן בית שני קרה. וחורבן בית ראשון קרה. הקנאות, הפלגנות וההסתה הרסו אותנו פעם אחר פעם. אם יש בנתניהו שמץ של הגינות וקורטוב של פטריוטיות, עליו לעצור את מחול השדים עכשיו. הוא – ורק הוא – יכול לעשות זאת.