תוכנית השלום של הנשיא טרמאפ אינה תוכנית והיא לא תוביל לשלום.
אבל למיתווה הישראלי-פלסטיני שאותו גיבש ג'ראד קושנר יש משמעות מדינית דרמטית. גלומה בו חדשנות רבה וגלומים בו סיכויים וסיכונים חסרי תקדים.
מנקודת מבט ישראלית, במתווה טראמפ מובלעים חמישה הישגים היסטוריים: הכרה בירושלים המאוחדת כבירת ישראל; הכרה בבקעת הירדן כגבול המזרחי של ישראל; הכרה בכך שגם לעת שלום השליטה הביטחונית ביהודה ושומרון תישאר בידי ישראל; קביעה שבעיית הפליטים הפלסטינים אינה ייחודית וכי עלייה להיפתר מחוץ לישראל; לגיטימציה של ההתנחלויות.
ההישג השישי, מנקודת מבט ישראלית, הוא רעיוני בלבד אך לא פחות חשוב: הכרה בסיפר הציוני, דחייה של הסיפר הפלסטיני, תביעה לשינוי האתוס הפלסטיני והצעתה של מסגרת מושגית חדשה אשר מתמודדת עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן מעשי ופרגמטי.
אבל מתווה טראמפ גם דורש מישראל להשלים עם ששה ויתורים היסטוריים: הקמתה של מדינה פלסטינית; הקמתה של בירה פלסטינית ממזרח לירושלים; חיבור הגדה המערבית ורצועת עזה; חילופי שטחים שיעבירו לפלסטין כ4% משטחה הריבוני של מדינת ישראל; הכרה בכך ששטחה של המדינה הפלסטינית יהיה קרוב בהיקפו לשטחים שישראל כבשה ביוני 1967; הקפאה של הבנייה של התנחלויות מבודדות.
הוויתור השביעי, מנקודת מבט ישראלית, הוא רעיוני בלבד אך לא פחות חשוב: ניפוץ סופי של חלום ארץ ישראל השלמה והכרה בכך שהפתרון היחידי לסכסוך הוא פתרון של שתי מדינות.
ביסודו של דבר, העסקה הגדולה המוצעת לישראל במתווה טראמפ היא לאמץ את עיקרון החלוקה תמורת קבלתה של מפת חלוקה נדיבה באופן חסר תקדים. העיקרון המארגן של המתווה הוא שזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית תמומש – אך הריבונות הפלסטינית שתממש אותה תהיה מוגבלת. בעוד שהמדינה היהודית תהיה מדינה פלוס, המדינה הפלסטינית תהיה מדינה מינוס. כך אפשר יהיה לעגל את הריבוע: לעם הפלסטיני תהיה חירות (מסוימת) ולמדינת ישראל יהיה ביטחון (מירבי).
נשמע מוכר? אכן מוכר. מתווה טראמפ מציע שילוב מרתק בין החזון של יגאל אלון, החזון של יצחק רבין והחזון של בנימין נתניהו. למען האמת, מה שמונח לפנינו הוא מסמך אקלקטי ואינטליגנטי המנסה לעשות סינתזה בין התובנות של השמאל, הימין והמרכז. כמו השמאל, הוא מקדם את הפרדיגמה של שתי מדינות לשני עמים. כמו הימין, הוא מגלה אפס סובלנות כלפי השיח הקורבני הפלסטיני ומעניק עדיפות לביטחון ישראל ולזכויותיה ההיסטוריות. וכמו המרכז, הוא מנסה להציע דרך שתאפשר לישראל להפסיק לשלוט בפלסטינים – אף על פי שהוא מביע בפלסטינים אי אמון מוחלט.
כך שמתווה טראמפ מביא אל השולחן הצעה מדינית שהיא גם מקורית וגם מעניינת. החשיבה-מחוץ-לקופסא הניבה גישה מעשית המשאירה את העבר מאחור ופונה אל העתיד תוך העלאתם של כמה וכמה רעיונות מבטיחים. המתווה מחייב את הישראלים להכיר בכך שיש עם שכן בארץ (דבר שהם לא עשו מזה זמן רב). בה בשעה הוא תובע מהפלסטינים להפסיק להתבכיין, להפסיק להביט לאחור ולקבל את מדינת ישראל כישות מדינית לגיטימית (דבר שהם לא עשו מעולם). הוא גם מזמין את העולם הערבי להיות לאומנת של תהליך פיוס אשר יאפשר לבסס את הברית הצעירה והשקטה שלו עם ישראל.
ואולם למתווה טראמפ גם כשלים חמורים. הכשל הראשון נעוץ במילה שלום. וביומרה לסיים את הסכסוך הישראל-פלסטיני. אין שום דרך שההצעה שאותה צוות קושנר גיבש תשיג את היעדים הללו. לא עכשיו – ולא בעשורים הקרובים. הכשל השני נעוץ בדחיקה של הפלסטינים אל הפינה. ביסודו של דבר המתווה אומר לפלסטינים שישראל הביסה אותם וכי עליהם להשלים עם כך. גם אם יש אמת בטענה – לא כך מדברים אל בני אדם גאים ואל אומות גאות. ההשפלה הפומבית של הפלסטינים אינה נכונה אנושית, מוסרית ומדינית. ואילו הכשל השלישי נעוץ בכך שהוא מצפה מהערבים לעשות את שהם לא יכולים לעשות: להכיר בפועל בכך שירושלים תהיה בירה יהודית ולהסתלק מהתמיכה בתביעת השיבה הפלסטינית. אין היום שום מנהיג ערבי מתון אשר יש לו די לגיטימיות ועוצמה כדי לעשות זאת.
כשל חמור לא פחות לא נמצא במתווה טראמפ עצמו אלא בשיווק שלו. בשעה שחוברת 189 העמודים של קושנר עושה מאמץ גדול להיראות רצינית, עניינית ומאוזנת – טקס ההשקה שלה בבית הלבן לא היה רציני, לא ענייני ולא מאוזן. המסיבה המשותפת של הנשיא האמריקני וראש הממשלה הישראלי נראתה כמעין הצהרה על שלום במעמד צד אחד אשר כל כולה הילולה של לאומיות יהודית. טראמפ ונתניהו פנו אל הימין (האוונגליסטי) באמריקה ואל הימין (הציוני) בישראל והתעלמו כמעט לחלוטין מהפלסטינים ומהערבים. כתוצאה מכך נוצר פער תהומי בין המהות של יוזמת טראמפ לבין הדימוי שלה ולבין הספינים שאפפו אותה. המסוכן מבין הספינים האלה הוא ספין הסיפוח. בשום מקום בטקסט של הנשיא וחתנו לא נאמר שסיפוח שטחים לישראל ייעשה לפני הקמתה של מדינה פלסטינית. להיפך. שורה דקיקה בתחתית המפה שעליה מבוסס המתווה אומרת כך:
"implementation of the Conceptual Map is subject to the terms and conditions provided in the Vision for Peace."
ובתרגום – יישומה של המפה הרעיונית המוצעת כפוף למונחים ולתנאים הכלולים בחזון השלום (של הנשיא טראמפ). אחד התנאים הללו הוא הקמתה של מדינה פלסטינית אשר בירתה ממזרח לירושלים ואשר אליה יסופחו שטחים ישראלים נרחבים. משמע: סיפוח–עכשיו של בקעת הירדן וההתנחלויות יעמוד בסתירה גמורה להיגיון הפנימי של מתווה טראמפ וימוטט אותו. התינוק שעליו קושנר, גרינבלט וחבריהם עבדו במשך שלוש שנים תמימות יוולד מת. הוא גם עלול לגרום לאלימות פלסטינית, להתנגדות ערבית, לקריסה ירדנית ולמהומה אסטרטגית שלא ברא השטן.
כך שהפעולה המיידית הנדרשת על מנת להציל את מתווה טראמפ מאופן-ההשקה שלו היא להבהיר שהסיפוח של בקעת הירדן וההתנחלויות לישראל ייעשה אך ורק במקביל להיווצרותה של מציאות חדשה המממשת את עיקרון החלוקה ויוצרת בפועל היפרדות ישראלית-פלסטינית.
ואולם מייד אחרי פעולת ההצלה הזאת חייבת להיעשות גם התאמה של המתווה עצמו למציאות המזרח תיכונית. אם הכוונה היא להיות מציאותיים – צריך להיות מציאותיים עד הסוף. פירוש הדבר הוא הבהרה שבהחלט ייתכן שמתווה טראמפ לא יביא לשלום כולל ולסיום הסכסוך אלא ייצב מצב של אי לוחמה בין הישראלים לפלסטינים. המרתה של היומרה להגיע להסכם קבע בשאיפה לחתום על הסכם בינים ארוך טווח או לגבש מצב ביניים ארוך טווח, תעניק למתווה היצירתי של קושנר את הרלבנטיות שלה הוא זקוק.
אין כל ספק בכך: אנחנו נמצאים בצומת דרכים. עבור ישראל, הפוטנציאל הגלום במתווה-טראמפ הוא עצום. בראש ובראשונה הוא מאפשר לאחד את ישראל מחדש ולקדם תוכנית מדינית משותפת של הימין, המרכז והשמאל. אבל במתווה טראמפ גלומים גם סיכונים גבוהים. הוא עלול להביא להחרפת הסכסוך ולהעצמת הקיצוניות. ניהול נכון של המסמך המדיני חסר התקדים עשוי לאפשר התמודדות רצינית לאורך זמן עם האיום הקיומי הראשון במעלה הנשקף למדינת ישראל: איום המדינה האחת. אבל ניהול שגוי ומופקר של מתווה טראמפ עלול להפוך את תרחיש המדינה האחת לבלתי נמנע ולהמיט על הציונות אסון. בה בשעה הוא גם עלול לערער את היציבות האסטרטגית שממנה ישראל נהנתה בעשור האחרון. הנוסחה הבסיסית לפתרון פשוטה – טראמפ כן, סיפוח לא. אבל גם בתוך הנוסחה הזאת נדרשת עבודת התאמה משמעותית. אם היא תיעשה כהלכה בחודשים הקרובים, היא עשויה להפוך את חזון השלום החדש לתהליך אמיתי וארוך אשר יבטיח את עתידה של המדינה היהודית-דמוקרטית.