קשה לחשוב על שני אנשים השונים זה מזה יותר מהנשיא ה־44 והנשיא ה־45 של ארה"ב. ברק אובמה הוא אינטלקטואל ליברלי משיקגו ומהרווארד, אשר הפוליטיקה שלו היא פוליטיקה של השראה וצדק. דונלד טראמפ הוא יזם נדל"ן ברוטלי מניו־יורק ומפלורידה אשר הפוליטיקה שלו היא פוליטיקה של בוץ וכוח. ברק אובמה הוא מנהיג של קואליציה של עירוניים, חילונים, מיעוטים וצעירים. דונלד טראמפ הוא מנהיג של קואליציה של כפריים, דתיים, לבנים ומבוגרים. ברק אובמה שכלתן ומעודן. דונלד טראמפ יצרי וגס רוח. ברק אובמה בעל מצפן מוסרי. דונלד טראמפ שקוע בפרשיות עד צוואר. אובמה קורא ספר, טראמפ מצייץ ציוצים.
ובכל זאת, למרות ההבדלים התהומיים ביניהם, בנוגע למזרח התיכון אובמה וטראמפ החליטו החלטות שיש בהן דמיון. הנשיא הדמוקרטי החליט להמרות את פי יועציו ולפנות באופן מואץ את הכוחות האמריקנים מעיראק בשלהי 2011. הנשיא הרפובליקני החליט להמרות את פי יועציו ולפנות באופן פתאומי את הכוחות האמריקנים מצפון סוריה באוקטובר 2019. איש השלום החליט לא להגיב על מתקפת הנשק הכימי של בשאר אסד באוגוסט 2013. איש הריב והמדון החליט לא להגיב על המתקפה האיראנית חסרת התקדים על מתקני הנפט של סעודיה בספטמבר 2019.
הנסיבות אינן אותן נסיבות. הפרטים אינם אותם פרטים. אולם השורה התחתונה היא ששני נשיאים המייצגים ערכים מנוגדים והשקפות עולם קוטביות החליטו לא להשאיר מגפיים אמריקניות על קרקע השכונה הקשה שלנו. שני נשיאים שמבנה האישיות שלהם הפוך החליטו לא להתעמת ישירות עם התגרויות של רודנים קנאים. גם אובמה וגם טראמפ החליטו לסגת מהמזרח התיכון. מהר. לצאת מהבוץ. לברוח מהג'ונגל. להימלט מהמערבולת הקטלנית.
ישראלים, ערבים ומומחי אסטרטגיה צועקים בחודש האחרון געוואלד. בצדק. הם יודעים שהעיר החשובה ביותר במזרח התיכון היא וושינגטון. הם יודעים שאם וושינגטון לא תייצב את המזרח התיכון, הוא יצא משליטה. הם מבינים שנסיגה המשאירה מאחוריה חלל מביאה לכאוס. הם זוכרים כי הבלגה על התקפה מביאה בעקבותיה התקפה חמורה יותר. כאשר אמריקה מפקירה את בעלי בריתה ומשחקת לידי יריביה – הצרות בדרך. כאשר אמריקה גם נסוגה וגם משדרת חולשה – ההסלמה היא שאלה של זמן. ההתפרצות האלימה הבאה הולכת וקרבה.
אמת. הכול אמת. ג'ון קנדי הצעיר וג'ורג' בוש האב לא היו מעלים בדעתם לעשות את שעשה טראמפ זה עתה. אבל הימים הם ימים אחרים. העולם הוא עולם חדש. אמריקה אינה תלויה עוד בנפט של המפרץ (אשר אפילו על שמו המקומיים לא מסוגלים להסכים). ואחרי מלחמת אפגניסטן ומלחמת עיראק האמריקנים מותשים. על כן מה שנראה כטעות מחרידה מירושלים, עמאן וריאד אינו נראה בהכרח כטעות מהנובר שבניו־המפשייר, מלואיוויל שבקנטקי ומפורטלנד שבאורגון. כי בהנובר, בלואיוויל ובפורטלנד נשבר מהאזור שאנחנו חיים בו. בניו־המפשייר, בקנטקי ובאורגון לא מוכנים עוד להקריב חיי אמריקנים ומשאבים אמריקניים בעולם הערבי ובמאבק נגד איראן. האמריקנים של המאה ה־21 רוצים הביתה. אין בהם עוד כוח (ויכולת) להציל את המזרח התיכון מעצמו.
האם ישראל התאימה את עצמה לדוד סם החדש? לא. ישראל הימרה על קבוצת אוכלוסייה אמריקנית אחת: הנוצרים האוונגליסטים. ישראל נהנתה שקבוצת המיעוט הזאת – כחמישית מהאוכלוסייה האמריקנית – מחויבת למדינה היהודית וגם שולטת במפלגה הרפובליקנית. אולם היחס בין הנוצרים האוונגליסטים לאמריקה העכשווית הוא בערך כמו היחס בין החרדים לישראל העכשווית. הודות לאמונתם, מסירותם וכושר הארגון שלהם – כוחם הפוליטי עצום, כל עוד הימין בשלטון.
אבל אם בנובמבר 2020 אליזבת וורן תיבחר לנשיאה, לאוונגליסטים לא תהיה עוד כל משמעות. גם היא וגם בוחריה סולדים מהם. ואם בנובמבר 2020 דונלד טראמפ ייבחר מחדש, לאוונגליסטים תהיה הרבה פחות משמעות. החוטא הגדול כבר לא יהיה תלוי בהם. גם בתרחיש של ניצחון דמוקרטי וגם בתרחיש של ניצחון רפובליקני – לאוונגליסטים יש תאריך תפוגה. בקרוב הם לא יוכלו עוד להגן על ישראל מפני הלך הרוח הבדלני של אמריקה החדשה. כיפת הברזל האסטרטגית שהם מעניקים לנו תחליד בהדרגה עד שתושבת.
כך שהאתגר האמריקני העומד היום בפני ישראל הוא דרמטי. אם לא נגבש סיפור ישראלי רלוונטי שידבר אל ליבם של בני המילניום בצפון אמריקה – נמצא את עצמנו במצוקה.
אם לא נהפוך את ישראל למקום המעורר הזדהות, השראה ותקווה אצל צעירים אמריקנים – הם יפנו אלינו את גבם. אם לא נוכיח בפועל שערכיה של אמריקה הם גם ערכינו – נשחוק את הבסיס של הברית החיונית בין הדמוקרטיה האמריקנית הגדולה לבין דמוקרטיית הספר הישראלית. המשך ההישענות על האוונגליסטים בלבד יגרום לכך שבמוקדם או במאוחר נעמוד לבדנו אל מול מזרח תיכון אלים, קנאי ומתערער.