הממשלה הנכונה לישראל הייתה ממשלת הפיוס הלאומי של בנימין נתניהו ובני גנץ. מדוע? מפני שהאיום הקיומי החדש הנשקף היום לישראל הוא השסע הפנימי. ומפני שהאתגר הלאומי הניצב בפני המדינה היהודית־דמוקרטית הוא כיצד לשלב את המיעוט החרדי והמיעוט הערבי בכל מערכות חייה. כדי להדוף את האיום וכדי להתמודד עם האתגר יש צורך בכינונו של מרכז ציוני חזק שיהיה מסוגל לקלוט את המיעוטים מבלי שהחברה הישראלית תתפורר והממשל יישחק. אבל כדי לכונן מרכז חזק יש צורך בכריתת ברית בין הציונות הליברלית השפויה, הציונית הלאומית־מסורתית והציונות הדתית־המתונה. צריך לסיים את הקטטה בין ישראל הראשונה לישראל השנייה. צריך להגיע להידברות בין שרידי שלום עכשיו לממשיכי גוש אמונים. צריך להגיע להבנה אמיתית בין מגדל־העמק, גבעתיים ואפרת. את זה בדיוק ניסו לעשות כחול לבן והליכוד במאי 2020. הם הציעו לישראל דרך לסיים את עידן נתניהו בזהירות, בהדרגתיות, בכבוד ובשלום, וניסו להעביר אותנו מעשור של פלגנות והתפרקות לעידן של הידברות וממלכתיות.
אבל בנימין נתניהו קרע לגזרים את ממשלתו שלו. ביבי נכנע ליצר הרע שלו ובגד באדם היחידי שהיה יכול להביא לכך שכהונתו בשלטון תסתיים באופן ראוי. התוצאה הייתה מפלתו של הליכוד בבחירות 2021 והקמתה של ממשלת בנט־לפיד, שניסתה לתת מזור לבעיית הקרע והשסע באופן אחר. מה שהאחים מרעננה ורמת־אביב עשו הוא להוכיח שאיילת שקד ומרב מיכאלי יכולות לשבת זו לצד זו ולעבוד זו עם זו בהרמוניה. מה שהם הפגינו הוא את האפשרות שאנשי התנועה האסלאמית יוכלו להיות שותפיהם של אנשי יש"ע. בכישרון פוליטי יוצא דופן הם הצליחו להעמיד מבנה פוליטי מוזר ששרד ותפקד במשך קרוב לשנה.
אבל לממשלת בנט־לפיד היו שלוש בעיות יסוד.
הראשונה: ממשלה שבראשה מנהיג של מפלגה קטנה (ולא מגובשת) היא ממשלה חלשה. היא אינה מתפקדת כהנהלה מאוחדת ונמרצת אלא כדירקטוריון רפה שיש לו שישה־שבעה יושבי ראש. לכן היא לא באמת מסוגלת לקבל החלטות קשות ולעצב תוכניות ארוכות טווח. היא נראית, נשמעת ומתנהגת כממשלת מעבר שזמנה קצוב.
השנייה: ממשלה שבין בעלי המניות שלה אין אף יהודי־מזרחי אחד נתפסת כממשלה לבנה. בצדק רב, בישראל 2022 לא בא בחשבון שתהיה ממשלה ללא הנהגה נשית. ובצדק רב, בישראל 2022 רצוי שבכל ממשלה תהיה נציגות לה"טבית. אם כך, כיצד ייתכן שבישראל 2022 תקום ממשלה שכל מקבלי ההחלטות בה הם אשכנזים או ערבים? לא ייתכן. לא עובר. ממשלת בנט־לפיד נתפסה בעיני חצי עם כממשלת האליטות הוותיקות שסילקה ממוקדי הכוח את יוצאי המעברות, תושבי השכונות ואנשי עיירות הפיתוח.
השלישית: ממשלה שסביב השולחן שלה יושבים בעלי השקפות מנוגדות נתפסת כממשלת שעטנז. היא משולה לכרכרה הרתומה לשמונה סוסים שכל אחד מהם דוהר ליעד אחר. לכן מוטלת עליה החובה להוכיח שהיא אכן ישות אחת. אם אינה עושה זאת, היא נתפסת כממשלה אקלקטית ואופורטוניסטית שביסודה מצע אחד ורעיון אחד: רק לא ביבי ורק לא ביביסטים. רק לא חצי העם שבנימין נתניהו מייצג.
כדי להתגבר על שלוש בעיות היסוד הללו נזקקה ממשלת בנט־לפיד לדבר אחד: זהות. היא הייתה חייבת ליצור סינתזה רעיונית בין ימין, מרכז ושמאל. היא הייתה חייבת להגדיר את היעדים הלאומיים שהיא חותרת אליהם. ואם תסלחו לי על הביטוי – היא הייתה צריכה להציע לעם ישראל חזון. אגב כך, על ראש הממשלה היה להושיט יד אל ישראל השנייה ואל ישראל החרדית. היה עליו להוכיח שצביונה האליטיסטי של ממשלתו הוא אילוץ ולא ייעוד. רק כך היה זוכה לסמכות המוסרית שלא העניקו לו המנדטים הספורים של ימינה. רק כך היה הופך את ממשלתו הצרה לממשלה של כולם. רק כך היה מנצל את הזדמנות הפז שניתנה לו כדי להתמודד עם האיום הקיומי של השסע הפנימי ועם האתגר הלאומי של שילוב המיעוטים.
כואב הלב. נפתלי בנט הוא אדם טוב ויהודי טוב וישראלי טוב וציוני של הזמן הזה. גלום בו הצירוף המבטיח של כיפה סרוגה והייטק ואינטליגנציה ושאפתנות ויכולת תמרון פוליטית. אבל בנט לא שעה לעצות הטובות שקיבל. בנט האמין שיהיה בסדר. הוא הימר והימר ושוב הימר. ראש הממשלה שהיה אמור לאחד את כולנו והיה יכול לאחד את כולנו התנתק מחצי עם. כך שעכשיו אין מנוס: חייבים לחזור אל פיוס לאומי. ישראל זקוקה לממשלת אחדות של אמת.