הייתי בהסגר כתיבה בפריז ולא ידעתי דבר. רק במונית שהסיעה אותי לנמל התעופה שארל דה־גול הבנתי שדבר מה קורה. מהדורת החדשות שהנהג הקשיב לה בעניין רב השתמשה במילים שלא הבנתי כדי לתאר את המתרחש במקומות שאני מכיר היטב: בית־לחם, ירושלים, נצרת, אום אל־פחם. רגע רגע. נצרת? אום אל־פחם? במטוס של אל על כבר היו עיתונים אדומי כותרות. ועם הנחיתה בבן־גוריון לא היה עוד ספק: דבר מה אדיר ונורא מתרחש כאן. לא עוד סבב של אלימות ביהודה, שומרון וחבל עזה, ולא התכתשות מוגבלת באחד הגבולות, אלא מתקפת טרור כוללת. מלחמה בכל הארץ. מלחמה על הארץ. אינתיפאדה שנייה.
לא הייתי מופתע אבל הייתי מודאג. לא מופתע – מפני שמאז ספטמבר 1993 הערכתי שתהליך אוסלו יוביל לפיצוץ ענק. לא ידעתי מתי הוא יתרחש וכיצד אבל היה לי ברור שהוא בלתי נמנע. מודאג – מפני שהיו לי חששות עמוקים בדבר חוסנה של החברה הישראלית. זכרתי כיצד התרוקנה תל־אביב כשטילי הסקאד של סדאם חוסיין הכו בה במלחמת המפרץ הראשונה. הייתי שותף לתחושה של יצחק רבין שלדור נכדיו אין העמידות והנחישות שהיו ללוחמיו בתש"ח. לא זלזלתי בנאום הניצחון של נסראללה בבינת־ג'בייל בשנת 2000, שטען שהחברה הישראלית משולה לקורי עכביש. כך שכאשר הגעתי לביתי בירושלים השאלה העיקרית שהעסיקה אותי הייתה שאלת הרוח הישראלית. האם יהיו בנו הכוח הפנימי ותעצומות הנפש לעמוד בפני אתגר לאומי שכמוהו לא ידענו במשך רבע מאה?
התשובה של החברה הישראלית ב־2000־2003 הייתה מוחצת. יום אחר יום, המקלעים של יאסר ערפאת ירו על שכונת גילה – ותושבי גילה עמדו. לילה אחר לילה, מחבלי חמאס עשו את דרכם אל ירושלים – וירושלים עמדה. חודש אחר חודש, רוצחים מתאבדים פוצצו את עצמם בקניונים ובבתי קפה ובמועדוני לילה – וישראל הצרכנית והנהנתנית עמדה. לאריאל שרון, לשאול מופז, למשה יעלון ולאבי דיכטר מגיע צל"ש על אופן ניהול המערכה העקובה מדם. אבל הגיבורים האמיתיים של האינתיפאדה השנייה היו האמהות ששלחו מדי בוקר את בניהן ובנותיהן באוטובוסים לבתי הספר, והנשים והגברים שעשו את עבודתם והמשיכו את חייהם גם כאשר המציאות הייתה לסיוט. החקלאים שחרשו והפועלים שייצרו והמהנדסים שהמציאו והיזמים שיזמו והרקדנים שרקדו – גם כאשר המדינה הייתה נתונה תחת אש בלתי פוסקת. חברה אזרחית ישראלית מדהימה הפריכה את טענת נסראללה והוכיחה שיש בה העוצמה השקטה שהייתה לבריטים בזמן הבליץ. גם כאשר היה קשה מנשוא. גם כאשר החיים היו לחזיון סוריאליסטי של שגרה ודמים ושגרת דמים.
אבל מה כעת? מתקפת הטרור הפלסטינית גבתה את חייהם של 1,060 ישראלים. מתקפת נגיף הקורונה גבתה עד כה את חייהם של כ־1,600 וככל הנראה תגבה את חייהם של אלפים נוספים. האינתיפאדה השנייה הורידה את שיעור הצמיחה במשק אל מעט מתחת לאפס והעלתה את שיעור האבטלה ל־10.7 אחוזים. מלחמת הקורונה הורידה את שיעור הצמיחה במשק ל־7.5 אחוזים מתחת לאפס והעלתה את שיעור האבטלה לכ־20 אחוזים. ובכל זאת, אף שאנחנו עומדים בפני איום אסטרטגי שאינו נופל מאיום הטרור הפלסטיני, איננו מגיבים כפי שהגבנו לפני שני עשורים. במקום להתלכד ולהתמודד יחד אנחנו קורעים את עצמנו לגזרים. במקום להיות ממוקדים ומאורגנים ויעילים אנחנו לא מתפקדים. הגוף הלאומי של ישראל באוקטובר 2020 שונה מהותית מהגוף הלאומי שהתחיל להתמודד עם האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000.
האם האשמה בנתניהו? בהחלט. הוא הוביל אותנו ב־11 מתוך 20 השנים האחרונות, והוא בנה את שלטונו על פוליטיקה (מפצלת) של זהות ועל פוליטיקה (חד־ממדית) של כוח. לא שותפות. לא אחדות. לא ערבות הדדית. זלזול עמוק במדינה ובמוסדות המדינה. כתישה יומיומית של הממלכתיות. אבל האשמה היא לא רק בנתניהו. כולנו התמכרנו לאמריקניזציה מרעילה. השמאל ייבא מארה"ב את התקינות הפוליטית ההרסנית והימין את הטראמפיזם המתועב. ימין ושמאל כאחד הרסו באופן שיטתי את האתוס הבן־גוריוני ולא החליפו אותו באתוס אחר – רלוונטי ומשותף. גם הימין וגם השמאל התכנסו בתוך סיפורי משמעות צרים ומגזריים שאינם מותירים מקום לאחר הישראלי. לאח החושב אחרת. לאחות שזהותה שונה. בכוחות משותפים הצלחנו להחליש באופן דרמטי את ישראל ובה בשעה סיפרנו לעצמנו שישראל חזקה.
כך הגענו עד הלום, חברות וחברים. אל מקום שבו נשקף לנו איום קיומי אחד: האיום הפנימי. אל מקום שבו צריך להתחיל לאסוף את השברים ולאחות אותם ולבנות את האומה מחדש.