הנה, באופן מפתיע, הצפוי ביותר קרה: תקציב המדינה לשנים 2021־2022 אושר בכנסת ישראל. ברוב דחוק אך יציב הצליחה הממשלה לגבור על יריביה ועל המערערים על כשרותה. אחרי שנים של אין תקציב – יש תקציב. אחרי שנים של כאוס פוליטי – יש סדר. מכאן ואילך ממשלת השינוי והריפוי יציבה: בשנה־שנתיים הקרובות לא נשקף לה סיכון של ממש. אומנם בישראל הכול יכול לקרות – הכול – אבל הסיכויים לכך שנפתלי בנט יישאר בלשכת ראש הממשלה עד סוף השנה הבאה גבוהים למדי. מהפך 2021 הושלם, התקבע והתייצב.
אבל באופן פרדוקסלי דווקא הניצחון של קואליציית בנט־לפיד־גנץ־ליברמן־סער־מיכאלי־הורוביץ־עבאס הוא הרגע המאתגר שלה. עד כה, במשך חמישה חודשים, בעלי המניות של המיזם המורכב, המשונה והעדין הזה ידעו היטב שהמאכלת מונחת על צווארם. החשש מפני אובדן השלטון לפני סוף השנה גרם להם להיות ממושמעים למדי. הפחד להיות מגורשים מלשכות השררה גרם להם לעבוד בהרמוניה יחסית זה עם זאת וזאת עם זה. אבל כעת, כשהוסר האיום המיידי, הדבק המאחד של חרדה קיומית לא קיים עוד. לכן המשמעת תלך ותישחק. לכן ההרמוניה תלך ותתמוסס. מהשבוע הבא ואילך ממשלת בנט תהיה הרבה יותר יציבה, אבל גם הרבה יותר כאוטית. היא תשמיע רעשים שלא שמענו עד כה.
ההישג הגדול ביותר של הממשלה ה־36 של מדינת ישראל הוא השקט. היא הצליחה להשתיק את הקומפרסור הגדול של "ביבי־כן־ביבי־לא" שחפר במרכז הסלון של הבית המשותף והקים רעש איום ונורא ולא אפשר לנו לחיות חיים נורמליים. או לחשוב מחשבות נורמליות. או להרגיש רגשות נורמליים. על אף כל חסרונותיה ופגמיה וסתירותיה הפנימיות, ממשלת בנט הצליחה להחזיר את רובנו למקום ענייני ורגוע. בממשלה המוזרה הזאת אין גדוּלה. לממשלה המוזרה הזאת אין שאר רוח. אין בה לכידות ואין בה מצוינות ואין בה יצירתיות. אבל היא נתנה לנו את מה שהיינו זקוקים לו כל כך: מעט מרגוע. מעט שלווה. שעמום של חיים שפויים.
ההישג הגדול הזה נמצא כעת בסכנה. בתוך זמן קצר ביותר ינסה השמאל בממשלה לקדם את מתווה הכותל ואת ההפעלה של תחבורה ציבורית בשבת. הימין בממשלה ינסה לקדם את חוק האזרחות ואת הרחבת ההתיישבות. ועדת החקירה של פרשת הצוללות תפיץ דם רע וחוקי פסילת נתניהו יעוררו מחלוקת גדולה. הלחץ המדיני האמריקני והאלימות הפלסטינית יחוללו משברים תכופים. את עידן השקט המפוהק יחליף עידן המריבות הפנימיות. את תקופת ההרמוניה היחסית תחליף תקופת הקלקולים והחריקות. כשמרב מיכאלי תחזר אחר הבייס שלה ואיילת שקד תחפש את הבייס שלה ומנסור עבאס ירחיק לכת בטיפוח הבייס שלו – הממשלה תהיה כמרקחה. לא נחזור לעידן הקומפרסור – אבל שקט לא יהיה כאן.
פירוש הדבר הוא שלממשלה הצעירה והנשית בתולדות ישראל יש בעיה. היא עומדת לסיים את ימי החסד של "רק לא נתניהו". היא עומדת להיפרד מהימים המתקתקים של "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". ההתפעלות מכך שלא נתניהו יושב על כורסת ראש הממשלה עומדת למצות את עצמה. ההתפעמות מכך שתמר זנדברג וזאב אלקין עובדים כתף אל כתף עומדת לפוג. הרעש שיחליף את השקט יבהיר עד כמה החבורה היושבת סביב שולחן הממשלה בימי ראשון היא אקלקטית. עד כמה אין לה מכנה משותף אמיתי. ולכן דווקא כעת לממשלת בנט אין ברירה: עליה להחליט מי היא. עליה להודיע לאן היא הולכת. מה החזון שלה, מה היעד הלאומי שלה, מה האסטרטגיה הכוללת שהיא מציעה לישראל.
לא יהיה קל לעשות את כל הדברים הללו. רוב הנושאים העומדים על סדר היום הישראלי יוצרים מחלוקות ימין־שמאל שעלולות לערער את הקואליציה ואולי אף לפרק אותה. אבל אפשר לחשוב על כמה וכמה רעיונות גדולים שאינם כאלה. מפעל לאומי שיתמודד עם אתגר הצפיפות, למשל. תוכנית עשור שתתמודד עם האתגר החרדי, למשל. ניסיון להסדיר באופן נכון ומאוזן את היחסים בין הרשויות. מהפכה בשירות המדינה. גיוס כל משאבי האומה (כמו בשנות החמישים ובשנות התשעים של המאה הקודמת) כדי לתת למשבר הדיור מענה מקיף ויסודי. אם ממשלת בנט תהפוך שניים־שלושה מהרעיונות הללו לתעודת הזהות שלה – תהיה לה זהות. אם היא תגדיר אותם כיעד שהיא הולכת אליו – יהיה לקיומה ערך. הצרכים החיוניים של ישראל והצרכים הפוליטיים של מפלגות השלטון החדש מתלכדים כעת למשימה אחת: להעניק לממשלת בנט משמעות.