הסחרור התחיל במרץ 2016. חייל צעיר ירה כדור בראשו של מחבל מנוטרל בחברון. בגיבוי שר הביטחון, הרמטכ"ל הגיב בחריפות והחייל הועמד לדין. "זה לא צה"ל, אלו לא ערכי צה"ל וזו לא תרבות צה"ל", קבע רב־אלוף גדי איזנקוט. אבל מיליוני ישראלים הזדהו עם הילד שלנו ולא עם הפיקוד הבכיר שלנו. הרגשי גבר על הרציונלי והפופוליסטי גבר על הממלכתי. אלאור אזריה הפך לגיבור, לקורבן ולקדוש מעונה. פוליטיקאים תמכו בו, אלפים הפגינו למענו, ראש הממשלה זיגזג. לנגד עינינו נגלתה תופעה חדשה, מוזרה וחסרת תקדים: ימין אנרכיסטי. ימין בלתי ימני בעליל. ימין אשר אינו מצדד עוד בצבא, בחוק, בסדר, בסמכות ובמשמעת – אלא בפראות ובהפקרות. באנרכיה. בישראל לבנונית אשר את הצבא המאורגן שלה מחליפות פלנגות חמושות.
הסחרור המשיך באוגוסט 2021. בשעה שמאות פלסטינים הפגינו והתפרעו סמוך לגדר המערכת בגבול עזה, מחבל התקרב אל הגדר, ירה באקדח דרך חרך ירי ופגע בלוחם מג"ב. תשעה ימים מאוחר יותר, בראל חדריה שמואלי מת מפצעיו. אבל החייל שנפל על משמרתו לא נתפש כאחד מרבבות החללים שנפלו במערכות ישראל. הוא נתפש כקורבן של הממסד הביטחוני. ההזדהות המוצדקת, המובנת והמרשימה עם בחור צעיר ששילם בחייו למען המדינה הפכה ללהביור של זעם שהופנה אל מפקדי צה"ל. את מה שהיה עושה פעם השמאל הרחוק ואת מה שעושה עדיין השמאל האנרכיסטי עשה הפעם הימין האנרכיסטי. הוא הוכיח שהוא אינו ממוקד עוד במאבק נגד אויבי ישראל ובהגנה על צבא ההגנה לישראל. היעד העיקרי של הזעם הפופוליסטי שלו הוא הישראלים הערכיים והאחראים העומדים בראש צבאנו.
הסחרור הגיע לשיא בנובמבר 2022. חייל של גבעתי היכה מפגין בחברון. חייל אחר הבטיח שמנהיג מסוים של מפלגה מסוימת יעשה סדר. בגיבוי של שר הביטחון, הרמטכ"ל הגיב בתקיפות והחייל הועמד לדין. "עלינו להילחם באויב ולהילחם על דמותנו", קבע רב־אלוף כוכבי. "עלינו לנצח ולהישאר בני אדם". ואילו מפקד גדוד צבר של גבעתי, סגן־אלוף אבירן אלפסי, שלח את החייל המכה לעשרה ימי מחבוש. שתי הפעולות המאופקות הללו – אשר בהחלט אפשר להתווכח עליהן – הוציאו את כל השדים מכל הבקבוקים. הפעם, אחרי הניצחון הגדול בבחירות, לימין האנרכיסטי כבר הייתה רוח גבית. הוא ידע שהשלטון שלו ושהממשלה העתידית היא בת ערובה שלו. על כן חווינו סידרת אירועים אשר גורמים מן הסתם לזאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ויצחק שמיר להתהפך בקברם. בנו של ראש הממשלה המיועד הפיץ ציוץ אשר ממנו משתמע שחיילי צה"ל הם אריות ומפקדיו הם חמורים. אותו ציוץ גם מציע לרמטכ"ל לדחוף את האיגרת שנשאה את דבריו ואת ערך הממלכתיות אל איבר מוצנע בגוף. בה בשעה השר המיועד לביטחון לאומי הרים יד על הביטחון הלאומי כאשר תקף את הפיקוד הצבאי בפומבי באופן משולח רסן. ואילו הלוחם־הגיבור אלפסי חווה סוג של סיכול ממוקד ברשתות. יהודי ישראלי אשר מקדיש את חייו למען כולנו הותקף והושמץ ונרדף על לא עוול בכפו. מכל כיוון, מכל עבר ובכל אמצעי – הימין האנרכיסטי עט על צה"ל ועל מפקדיו ועשה בהם שפטים.
השאלה שעומדת על הפרק איננה מי צדק ומי טעה בעניין התנהלות צה"ל אל מול אלאור אזריה ואל מול הלוחמים של גבעתי בחברון. השאלה היא אם אנחנו מסוגלים לנהל את הדיון בעניינים האלה באופן מסודר ותרבותי ותוך שמירה על כללים אלמנטריים. האם אנחנו מבינים את חשיבותה של שרשרת הפיקוד הצבאית ואת חשיבותו של הארגון הצבאי ואת החיוניות של ההפרדה בין הצבא לבין הפוליטיקה. האם אנחנו עדיין מתייצבים מאחורי צה"ל או האם אנחנו תוקעים סכין בגבו וממוטטים אותו. האם יש בנו כבוד לממלכה? האם מדינת ישראל ומוסדותיה קדושים בעינינו?
לימין האנרכיסטי יש תשובות ברורות על כל השאלות הללו. הוא נגד ממלכתיות. הוא נגד מוסדות. הוא נגד סמכות, אחריות ושיקול דעת. הוא לא מבין עד כמה וושינגטון מתרחקת מאיתנו ועד כמה אנחנו מתקרבים להאג. הוא מציע לנו לנצח במלחמה הבאה באמצעות נפנופי אקדחים וסרטוני טיקטוק. על כן השעה הזאת היא שעת אמת של הימין הישראלי. רק הוא יכול לחזור מהטראמפיזם הפראי אל שמרנות אמיתית. רק הוא יכול למנוע את הפיכתה של מדינת ישראל ללבנון שנייה. הגיע הרגע שבו הימין הלאומי, הרציני והאחראי יאמר לימין האנרכיסטי: עצור.