ביום ראשון, 3 בספטמבר 2000, שיירה בת כאלף אוטובוסים, מכוניות פרטיות ואופנועים ליוותה את אריה דרעי משכונת הר־נוף בירושלים לכלא מעשיהו ברמלה. מחוץ לבית האסורים התגודדו עשרות אלפים. הם זעמו על האליטה האשכנזית החילונית, על שלטון החוק ועל העונש החמור שהוטל על מנהיגם. לישיבה המאולתרת שהקימו מחוץ לחומות שמאחוריהן נכלא דרעי הם קראו "שאגת אריה". בתוך שבועות אחדים ביקרו בה קרוב לחצי מיליון בני אדם. מקצתם באו לשאת תפילה, רובם באו להשמיע את כאבם הבלתי נשמע. אילולא פרצה האינתיפדה השנייה חודש מאוחר יותר, שאגת אריה הייתה הופכת למוקד חיכוך בין־שבטי שהיה קורע את החברה הישראלית לגזרים.
19 שנים אחר כך, באוקטובר 2019, ישראל צועדת בעיניים פקוחות אל עבר "שאגת נתניהו". אלא ששאגת נתניהו תהיה עזה פי כמה וכמה משאגת אריה. היא תשאב לתוכה חצי עם. היא תקים חומה של אש בין שבט הנאורים (בעיני עצמם) לשבט הנרדפים. היא תעורר רגשות עזים של חימה ואיבה. היא תפתח את הפצעים של שנות החמישים, השישים והשבעים. היא תיצור טראומה עמוקה שתהדהד את אלטלנה, רצח ארלוזורוב ורצח רבין. אחדות לאומית? הצחקתם אותי. שאגת נתניהו תכניס את ישראל למערבולת של שיסוי, הסתה ופילוג שתאפיל על כל מה שראינו כאן בשנים האחרונות.
תרחיש האימים של שאגת נתניהו עלול להתממש מכיוון שאנו נמצאים במשולש קטלני. בצלע האחת של המשולש מנהיג לאומי, אשר קיבל זה עתה את קולותיהם של כ־2 מיליוני ישראלים, וימיו בלשכת ראש הממשלה ארוכים מימי דוד בן־גוריון. בצלע השנייה כתב חשדות חמור, המייחס לנתניהו עבירות של הפרת אמונים, מרמה וקבלת שוחד. ואילו בצלע השלישית – הסביבה המזוהמת שבתוכה מתנהל תהליך בירור האמת.
ישראל חצויה. מן העבר האחד, אליטת טוויטר מפעילה על מערכת אכיפת החוק מכבש לחצים אדיר אשר נועד להביא להרשעתו של נתניהו ויהי מה. המסר הוא לכלוא אותו. לגמור אותו. להציב כבר את הגיליוטינה בכיכר העיר. מן העבר השני, בריונות פופוליסטית מאיימת לפורר את מערכת אכיפת החוק אם זאת לא תזכה את נתניהו. המסר הוא נמאס מהפרקליטים. נמאס מהשופטים. נמאס מהדין של צלאח א־דין.
בנסיבות הרעילות האלו, כל החלטה שתתקבל תיתפס כנגועה. אם נתניהו יודח בתהליך משפטי ולא פוליטי, חלק ניכר מהציבור יחוש שבוצע כאן פוטש. הוא יתקומם נגד מה שייראה בעיניו כהפיכה אליטיסטית. הוא ישאג שאגה אשר תזעזע את אמות הסיפים של הדמוקרטיה הישראלית.
הפללה של ראש ממשלה היא כניסה אל קודש הקודשים של הדמוקרטיה. כאן אין מקום לשיח מתלהם שמאפיין את המאבק הפוליטי המקובל
כך שהאתגר העומד היום בפני אביחי מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן־ארי וחבריהם הוא חסר תקדים. גם במקרה של האזרח בוזגלו ושל האזרחית רבינוביץ' אסור לזייף. אבל במקרה של אדם שמייצג שני מיליוני אזרחיות ואזרחים, ניקיון הדעת חייב להיות מוחלט. אם נתניהו אכן העביר כמיליארד שקלים לאיש העסקים שאול אלוביץ' כדי לקבל טובת הנאה אישית – אסור למצמץ. אבל אם נתניהו הוא קורבן של אכיפה בררנית ושל מסעות דיג משטרתיים ושל שיטות חקירה ברוטליות – אסור לטייח. את ההחלטה הגורלית אי אפשר לקבל על פי כיוון הרוח או נטיית הלב. הצדק צריך להיעשות בחדר אטום וסטרילי שיש בו אפס סובלנות לטעויות ולהטיות.
אבל בכך לא די. כדי למנוע את שאגת נתניהו 2020 יש צורך גם בשינוי מיידי של השיח. כמעט כולנו אוהבים או שונאים את ביבי. זה האיש. הוא מצית אש ומושך אש. אבל כעת צריך להניח בצד גם את האהבה וגם את השנאה. הרשעה אפשרית של כל אדם היא עניין של דיני נפשות. הפללה של ראש ממשלה היא כניסה אל קודש הקודשים של הדמוקרטיה. כאן אין מקום לשיח המתלהם שמאפיין את המאבק הפוליטי המקובל. כאן אין מקום לרדיפה אישית או לאתרוג. אם נתניהו יימצא אשם – צריך להיות ברור לכול שלא בוצע כאן לינץ'. אם נתניהו יצא זכאי צריך להיות ברור לכול שלא היה כאן עיוות דין. בעוד שבימים רגילים הזירה הציבורית הישראלית היא יורה רותחת, כעת צריך לשפוך עליה מים קרים. להוריד להבות. לרסן יצרים. לאפשר לתהליך המשפטי להתנהל כמו בליבה של כור גרעיני: מקצועי, מדויק, נקי. ללא מורא וללא משוא פנים. ללא דם בעיניים וללא שנאה בלב. בחיל וברעדה.
למרבה הצער הסיכוי שכל זה יקרה קלוש. הסוסים דוהרים כשקצף על שפתותיהם. מרכבות האש יצאו לדרכן. עידן נתניהו ככל הנראה לא ייגמר בדמדומים נוגים. הוא יסתיים בשאגה מטלטלת