כאשר בנימין נתניהו חזר ארצה בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, הוא פיצח את הסוד המבני של החברה הישראלית. השגריר שחזר מניו־יורק אחרי שנים באמריקה הבין את שהפוליטיקאים המקומיים לא הבינו: מה שעומד ביסוד הגנטיקה הלאומית שלנו הוא השבטיות. ביבי קלט את שנסיכי הליכוד האחרים לא קלטו: מה שגורם לישראלים להצביע כך או כך אינה האידאולוגיה שהם אוחזים בה אלא זהותם הקבוצתית.
לכן הפוליטיקאי הצעיר והשאפתן גיבש קואליציה של חמישה שבטים: השבט הרוויזיוניסטי הותיק, השבט המזרחי־מסורתי, השבט הדתי־לאומי, השבט החרדי והשבט דובר הרוסית. הוא הבין שאמנם בקרב כל אחד מהשבטים היתה עוינות בלתי מבוטלת כלפי ארבעת האחרים, אך לכל החמישה היה אויב שהאיבה הגדולה כלפיו שימשה דבק מאחד לקואליציית זעם של מיעוטים. ההתנגדות הסוחפת אל המרכז הישן, הלבן והחילוני של ישראל הראשונה היא שגרמה לאנשי חירות, לאנשי פריפריה, לאנשי התיישבות, לחרדים ולעולים מחבר העמים להתגודד סביב נתניהו. במשך כשלושים שנה ביבי הוביל את המרד הגדול נגד ממסד עוצמתי (אמיתי או מדומיין), שלפחות מחצית מהישראלים מאסו בו.
זאת הסיבה לכך שנתניהו תמיד היה מנהיג מפלג. זאת הסיבה לכך שהפוליטיקה שלו תמיד הייתה פוליטיקה של הפרד ומשול. כי באמת־באמת הוא תמיד היה לגמרי בודד. וזר. ואחר. לא היו לו חברים. לא הייתה לו משפחה פוליטית. לא היה לו בית רעיוני שהוא מחויב אליו ושואב ממנו את כוחו. את השקפת העולם האמיתית שלו בנו של פרופ' בן־ציון נתניהו לא היה יכול לחלוק עם איש. מעטים הישראלים שאימצו או אפילו הבינו את הציונות הייחודית של נורדאו־זנגוויל־אהרונסון שנתניהו האמין בה. כך שכדי לשרוד וכדי לשלוט, נתניהו היה חייב לנצל את קווי השסע של החברה הישראלית ולהעמיק אותם. באמצעותם יצר את ההון הפוליטי שאפשר לו להיות לראש ממשלה במשך כ־15 שנים.
אבל בשנתיים האחרונות קואליציית השבטים של נתניהו התחילה להתפרק. בתחילה נשמט ממנה הנדבך של הקהילה דוברת הרוסית. יהיו אשר יהיו המניעים של אביגדור ליברמן – הוא גרם לכך שנתניהו איבד את התמיכה של רבים מהעולים מחבר העמים. אחר כך נשמט ממנה הנדבך הרוויזיוניסטי הוותיק. לגדעון סער, בני בגין ולימור לבנת אין אוגדות של מצביעים מאחוריהם – אבל הם מייצגים קול חזק וברור בציבוריות הישראלית. והקול החשוב הזה הפך בתוך שנים ספורות מתומך נתניהו למסויג נתניהו, ומשם למתנגד נחרץ. השבוע נשמט מקואליציית ביבי הנדבך של הזרם המרכזי של הציונות הדתית. המשקל הפנימי של כל אחד משבעת המושבים שלו בכנסת הוא עצום, והתפקיד שלו במפה הפוליטית הישראלית הוא מרכזי וחיוני.
כך שמה שמתרחש לנגד עינינו אינו רק השקיעה ההדרגתית של מנהיג שנחשב בעבר לכול יכול. מה שקורה בסרט האכזרי שאנחנו צופים בו אינו רק התפוגגות הקסם של הקוסם. כי באביב 2021 הלוחות הטקטוניים של החברה הישראלית מתחילים לזוז. מלחמת הזהות פושטת צורה ולובשת צורה. אחרי שאיבד את תמיכתם של שלושה מחמשת השבטים שתמכו בו, ראש הממשלה נשען אך ורק על שניים. ועם כל הכבוד לשבט המזרחי־מסורתי ולשבט החרדי, אין די בהם כדי לשמר את השלטון במתכונתו הנוכחית. הם אינם מסוגלים למנוע מפולת שכרגע נראית בלתי נמנעת.
אבל גם בפני גוש השינוי ניצב אתגר זהותי־שבטי דרמטי. נכון לעכשיו הוא נחשב לקואליציה של שבעה גוונים של לבן: לבן הורביץ, לבן מיכאלי, לבן גנץ, לבן לפיד, לבן ליברמן, לבן סער ולבן בנט. לכן גם אם יצליח להרכיב ממשלה, היא עלולה להיחשב לבלתי לגיטימית בעיני חצי עם. כאשר ראש הממשלה יהיה אדם שקיבל 6 אחוזים מהקולות וכאשר ממשלת הטלאים שלו תהיה מבוססת על אינספור סתירות פנימיות – גם הוא וגם היא יהיו בבעיה. ישראלים רבים יראו בממשלת בנט־לפיד ממשלה המייצגת דיל מפוקפק בין האליטות הישנות, שמעולם לא קיבלו את הכרעת העם ועשו קנוניה נגדו, ושמנסות להחזיר את העם אל אותה מעברה מטאפורית ומיתולוגית ששלטון בגין ושלטון נתניהו חילצו אותו ממנה.
כך שהאדריכלים של המהלך להדחת נתניהו חייבים כעת לחשוב לא רק על השגתו של רוב בכנסת. עליהם לזכור את כל שבטי ישראל. ועליהם להבין את המורכבות והנפיצות של החברה הישראלית. ועליהם לנסות להרכיב ממשלה שיהיה בה ייצוג מזרחי־מסורתי ניכר וייצוג חרדי. אסור להחליף את פוליטיקת השבטים הרעילה של נתניהו בפוליטיקת שבטים רעילה של מתנגדיו.