הציווי השכלי ברור: לא לחזור על טעויות עסקאות העבר. אבל הציווי המוסרי חזק יותר
להסכם דוחה יש אינספור השלכות חמורות. אחת, הוא יאפשר לחמאס המוכה להכריז על ניצחון ולהציג את עצמו כמי שעמד אל מול המעצמה הישראלית ואף גבר עליה. שתיים, הוא יאפשר לאוכלוסייה הפלסטינית לחזור לצפון רצועת עזה ויצור מצב מדיני־ביטחוני־דמוגרפי מסוכן שישראל תתקשה להתמודד איתו. שלוש, הוא יביא לשחרורם של יותר מאלף מחבלים שיזינו את אש המאבק בישראל ובסופו של דבר גם יהרגו ישראלים רבים. ארבע, הוא יגביר את החשש ואת החשד ש־65 חטופים נשארו מאחור והופקרו לגורלם. חמש, הוא יסדוק את קיר הברזל שקרס ב־7 באוקטובר ושצה"ל קומם בשנה האחרונה במחיר גבוה מאוד.
הסכם דוחה הוא גם הודאה מפורשת בכך שישראל לא השיגה ניצחון מוחלט. אמרנו (בצדק) שחמאס הוא דאעש. אבל עם דאעש לא סוגרים עסקאות. את דאעש מנצחים ומשמידים. בכך שאנחנו מנהלים משא ומתן משפיל ומבזה עם חמאס אנחנו מודים שלא הצלחנו לנהוג בו כבארגון טרור קנאי וחסר לגיטימיות. גם אמרנו (בצדק) שאנשי חמאס הם הנאצים של המאה ה־21. אבל עם נאצים לא חותמים הסכמים. את הנאצים מביסים וכופים עליהם כניעה ללא תנאי. בכך שאנחנו מייחלים למוצא פיהם של צוררים בני זמננו אנחנו מוכיחים שלא עלה בידינו לעשות להם את שרוזוולט וצ'רצ'יל עשו להיטלר. חיסלנו אותו, אבל יחיא סנוואר צוחק אחרון. לא כל שכן אחיו בן העוולה מוחמד, שעודנו חי.
ובכל זאת, אין ברירה אחרת. חייבים לחתום על הסכם דוחה ולממש אותו ולבלוע את הצפרדע הענקית שגודלה כגודלו של לוויתן. מדוע? מפני שב־7 באוקטובר 2023 התמוטטו שניים מעמודי היסוד של קיומנו: ההרתעה הישראלית והאחווה הישראלית. היכולת שלנו לשכנע את אויבינו שאנחנו בלתי מנוצחים והיכולת שלנו להבטיח לאחינו ולאחיותינו שאנחנו באמת ערבים אלה לאלה. את ההרתעה הישראלית נוכל לשקם בעתיד, אבל בשביל האחווה הישראלית זהו הרגע האחרון בהחלט. מותם בשבי של ישראלים שהופקרו על ידי מדינתם ועל ידי צבאם יהיה פצע שלא נוכל לעמוד בו. הוא יזהם את הנפש הלאומית ואת מערכת הדם הלאומית באופן בלתי הפיך.
הציווי השכלי ברור: לא. לא לחזור על הטעויות שעשינו בעסקאות ג'יבריל ובעסקת טננבאום ובעסקת שליט. לא לקחת על עצמנו סיכון אסטרטגי שהשלכותיו עלולות להיות הרות אסון. אבל הציווי המוסרי חזק מהציווי השכלי: כן. לפדות עכשיו את שבויינו. להציל עכשיו את חטופינו. להוכיח שוב שאיננו עם ככל העמים. לטוב ולרע – יהודים אנחנו. לטוב ולרע – משפחה אחת אנחנו. בשום פנים ואופן איננו מפנים עורף לאחים ולאחיות.
יש סיכוי מסוים שהסכם דוחה יוביל עוד השנה להסכם ריאד שישכין שלום בין מדינת ישראל ובין ממלכת ערב הסעודית. אם כך יקרה תיסלל הדרך לפיוס ישראלי־ערבי ולפיוס יהודי־מוסלמי שהשלכותיו מרחיקות לכת. מה שהתחיל כאסון לאומי בשמחת תורה תשפ"ד יהיה למהפך אסטרטגי שיעצים את ביטחון ישראל ויזניק את כלכלת ישראל ויכונן מזרח תיכון חדש, יציב ומבטיח. אבל אם התרחיש הוורוד של דונלד טראמפ ובנימין נתניהו לא יתממש, ישראל תיאלץ לנקוט מהלכים תקיפים וקשוחים. יהיה עליה לאטום לחלוטין את רצועת עזה, לאכוף בכוח את הפירוז ולאזן את הנזק האסטרטגי החמור שגורמת עסקת דוחה החיונית. מה שעומד על הפרק אינו עניין של מה בכך. האמונה הבסיסית של אויבינו, שהובילה ל־7 באוקטובר, הייתה שהחברה הישראלית עשויה מקורי עכביש. גבורה עילאית, הקרבה אינסופית ודמים רבים הפריכו את מחשבת השווא הזאת של חסן נסראללה ויחיא סנוואר. בשנה הקרובה תיאוריית קורי העכביש תתחיל לשוב. יהיו יותר ויותר קנאים עוינים שיאמרו לאוהדיהם: הנה, אמרנו לכם. הממשלה, הצבא והחברה הישראלית יהיו חייבים להזים את מחשבת התעתועים המסוכנת. אחרי שנחבק את פדויי השבי ונתמוך בהם ונשקם אותם, יהיה עלינו להבהיר מחדש לשכנינו שאנחנו נחושים כפלדה וקשים כצור.