אני מודה: טעיתי. לפני כעשור הערכתי שישראל עלולה לאבד את הלגיטימיות הבינלאומית שלה. כמו אהוד ברק, צפיתי צונמי מדיני. כמו אהוד אולמרט, חששתי שישראל תהפוך לדרום אפריקה. כמו ציפי לבני חשבתי שאם מדינת ישראל לא תחלק את ארץ ישראל, ארץ ישראל תבקע את מדינת ישראל. כאשר ברק אובמה ישב בחדר הסגלגל ואירופה הייתה עוינת מאוד, האמנתי שישראל של "אף שעל" צועדת לאסון.
תודה לאל, טעיתי. האסון לא התרחש. לא מיד. לא באופן הנגלה לעין. להפך. לכאורה בעשור האחרון ישראל הלכה מחיל אל חיל. איך זה קרה? בשנת 2011 הסיר מעלינו הכאוס הערבי את האיום הסורי. בשנת 2012 גרמו הבחירות בארה"ב לנשיא אובמה להעניק לנו כיפת ברזל מדינית (וצבאית). בשנת 2013 הפך השליט החדש א־סיסי את השלום הישראלי־מצרי לברית חסרת תקדים. בשנים 2014 ו־2015 האיום של איראן ודאעש גרם לרבים במזרח התיכון להתחיל לראות בישראל שותפה אסטרטגית. בשנת 2016 נבחר דונלד טראמפ, שבר את הכלים ושינה את רוח הזמן. בשנת 2017 נמכרה חברת מובילאיי לאינטל תמורת 15.3 מיליארד דולר. ובשנת 2018 עברה השגרירות האמריקנית לירושלים.
בין לבין ישראל של העשור היוצא צורפה ל־OECD והייתה למעצמה של הייטק חדשני ושל גז טבעי. גם הדמוגרפיה עשתה את שלה: שיעור הפריון של האישה היהודית־ישראלית הרקיע שחקים. כך שבעוד הבעיה הפלסטינית נדחקה אל הפינה, ישראל הלכה והתעצמה. לא צונמי ולא נעליים. לא דובים ולא אפרטהייד. גם הפקקים באיילון וגם התורים בנתב"ג מעידים שבעשור החולף הלך לנו קלף משוגע. שיחקנו אותה. המציאות הצביעה ימין.
בנימין נתניהו התקבל בהתלהבות בכל רחבי הארץ בשבועיים האחרונים לא רק בגלל הכריזמה שלו, ולא רק כי אסתר חיות, אביחי מנדלבליט ושי ניצן פועלים כאילו הם עובדים בשבילו. המומנטום המדהים של ביבי נובע מכך שבמשך עשור שלם המציאות כמו אוששה את השקפת עולמו. אבל לימין החוגג עשור של הצלחה מסחררת כדאי לפקוח עיניים. ביום שלישי בחצות יתחיל עשור חדש. הוא עלול להיות שונה מאוד מהעשור של נתניהו, טראמפ ואלת המזל.
ביטחון. מספר הקורבנות הישראלים של הסכסוך בשנים 2010־2019 היה כשישית ממספר הקורבנות בשנים 2000־2009. היציבות, השקט היחסי והמיעוט היחסי של אבידות בנפש הם שאפשרו את התנופה של התנחלות־ללא־התנגדות. אבל העשור הקרוב יהיה ככל הנראה שונה. לפי רב־אלוף אביב כוכבי צפוי עימות – ישיר או עקיף – עם איראן. לפי האלוף במיל' יצחק בריק צפויים מטחים של טילים מדויקים על תל־אביב. אחרי סבב מלחמה שותת דם ישתנה מצב התודעה הלאומית. ישראלים רבים ישאלו את עצמם על מה הם נהרגים. הלך הרוח עלול להיות דומה להלך הרוח של אחרי מלחמת יום הכיפורים. הוא יחזיר את השמאל מהכפור. והוא יעמיד את הימין אל מול עם תאב חיים אשר סולד מאובדן חיים. יהיה מאתגר.
דמוגרפיה. הפלסטינים נחלשו מאוד אבל לא נעלמו. הם גם לא ייעלמו. דווקא בגלל הניצחון הגדול של הימין בעשור האחרון, מתגבשת כאן מציאות של מדינה אחת. ובמדינה האחת יהיה מיעוט ערבי ענק. עד כה מרבית הישראלים לא הבחינו במתרחש. הם לא שמו לב שעכשיו הם חיים בכפיפה אחת עם יותר מארבעה מיליוני ערבים, קרוב ל־40 אחוזים מהאוכלוסייה. אבל הישראלים לא טיפשים. וביום שהם יבינו שהימין הכפיל את מספר הלא יהודים במדינה היהודית – הם יתקוממו. שאלות קשות יישאלו. יהיה מאתגר.
מדיניות. התובעת בבית הדין בהאג צבועה והתביעה בבית הדין בהאג אנטישמית. אמת. אבל הסנונית המכוערת שהגיעה השבוע אל מפתננו אינה מבשרת שום אביב. כי כאשר מדינת ישראל משחקת לידיהם של שונאי ישראל – אנחנו בבעיה. וכאשר אמריקה הליברלית עוינת אותנו ואמריקה הצעירה מנוכרת כלפינו – אנחנו בצרה. ביום שאחרי טראמפ וביבי נגלה שהצונמי המדיני אמנם לא התרחש – אבל מים עכורים גואים סביבנו. ברק, אולמרט, לבני ואני טעינו בהערכת העיתוי שבו תהליך הדה־לגיטימציה יכה בנו, אבל לא טעינו באפיון הבסיסי שלו. נכון לעכשיו, ה־BDS הוא רק מטרד. אבל אחרי שהפלסטינים ביו"ש ידרשו זכות הצבעה לכנסת ואחרי שמטוסי חיל האוויר ישטיחו את ביירות ועזה – ה־BDS יהיה לסופה של אש. יהיה מאתגר.
חבריי היקרים בימין, זכותכם לחגוג את הישגיו של העשור שלכם. אבל בחג החנוכה הזה, אל תסמכו על הנס ואל תבנו על עוד נס. בשנים הקרובות, המציאות שהצביעה עד כה ימין עשויה להצביע שמאל.