מאז הקיץ סקרי דעת הקהל יציבים למדי. הם מעניקים לליכוד קרוב לשלושים מנדטים, לימינה מעל עשרים מנדטים, וליש עתיד קרוב לעשרים מנדטים. לגוש הימין יש 65־70 מנדטים ולגוש המרכז־שמאל 45־48 מנדטים. בניכוי המפלגות הערביות, המרכז־שמאל הציוני מקבל בסקרים בחצי השנה האחרונה כ־35 מנדטים.
במונחים היסטוריים, השחיקה של המרכז־שמאל הציוני היא דרמטית. בתקופת רבין הוא נהנה מתמיכה של 45 אחוז מהציבור, ובתקופת שרון־אולמרט הוא נהנה מתמיכה של 47 אחוז מהציבור, ואילו היום הוא נהנה מתמיכתם של כ־30 אחוז בלבד. אבל לא רק במונחים היסטוריים הנפילה מעוררת השתאות. בפברואר 2019 הסקרים העניקו לכחול לבן, לעבודה ולמרצ 46 מנדטים. במהלך 18 החודשים האחרונים, שלושת המפלגות האלו איבדו לפחות 11 מנדטים. כארבע מאות אלף מצביעים. כרבע מכוחן.
ההתכווצות הזאת מדהימה מכיוון שהיא התרחשה בזמן מגפה. בעשרת החודשים האחרונים יותר מ־2,800 ישראלים מתו מקורונה, כ־330 אלף ישראלים חלו בקורונה, וקרוב למיליון ישראלים איבדו את מקומות עבודתם. בה בשעה שהמשק התכווץ ב־3.4 אחוז והאבטלה הגיעה לכ־20 אחוז, כשבעים אלף בתי עסק קרסו. ואולם באופן המפתיע ביותר, מי שחרב פוליטית כתוצאה מהצונאמי חסר התקדים הזה הוא לא ראש הממשלה המכהן ולא הגוש הפוליטי שבראשו הוא עומד. דווקא מתנגדיו הם שחרבו פוליטית. בשנה ארורה של מצוקה מחרידה המוני בית ישראל לא הצביעו אי אמון בנתניהו. הם הצביעו אי אמון באנטי־נתניהו.
אז מה קרה כאן? מדוע גוש המרכז־שמאל החמיץ הזדמנות פוליטית נדירה לדבר אל ליבותיהם של מאות אלפי ליכודניקים שממשלת הליכוד לא הצליחה להגן עליהם מפני נזקי המגפה? מדוע גוש המרכז־שמאל לא הביא חצי מיליון מצביעים מהימין אל המרכז אלא דחף מאות אלפי מצביעים מהמרכז אל הימין?
התשובה השטחית לשאלה היא ההתבקעות של כחול לבן. אין זה משנה כעת מי אשם. אם אלה בני גנץ וגבי אשכנזי שחברו לנתניהו (בניגוד להבטחת בחירות מפורשת) או יאיר לפיד ובוגי יעלון שבחרו ללכת לאופוזיציה (בשעה של משבר לאומי חמור). השורה התחתונה היא אחת: היה הייתה תנועה מרכזית גדולה שהתיימרה להיות מפלגת שלטון, והתנועה הזאת איננה עוד. חזרנו אל המצב שבו אל מול הליכוד עומדות כמה וכמה מפלגות מרכז בינוניות, שאף אחת מהן אינה נראית ואינה נשמעת כמפלגתו של ראש ממשלה.
אבל התשובה העמוקה יותר לשאלה היא הגישה השלילית של המרכז. קחו את הקורונה כדוגמה. האם מפלגת מרכז כלשהי (בקואליציה או באופוזיציה) הציעה תוכנית כוללת ורצינית להתמודדות עם המגפה? לא. האם מפלגת מרכז כלשהי גיבשה תוכנית מקורית לשיקום כלכלת ישראל? לא. כל שמפלגות המרכז עשו הוא לתקוף את הסגרים מחד גיסא, ולקונן על התחלואה הגבוהה מאידך גיסא. להאשים את ביבי כשהוא עשה כך ולהאשים את ביבי כשהוא עשה כך. שמונה חודשים רצופים אף אחת מהן לא גיבשה צוות מומחים רציני ואף אחת מהן לא הציעה אסטרטגיה חלופית לחוסר האסטרטגיה של הממשלה. כל שמפלגות המרכז ומנהיגי המרכז עשו הוא לומר לך. ולומר צוללות. ולומר רק־לא־ביבי.
הימין הישראלי נהג אחרת. אף שלנפתלי בנט יש חשבון פתוח עם נתניהו, הוא לא ניהל בחודשים האחרונים קמפיין נוסף של אנטי־נתניהו אלא קמפיין מבריק של לא־קורונה־לא־מעניין. על כן הוא שילש את כוחה של מפלגתו. גם המרכז־שמאל האמריקני נהג אחרת. אף שמול ג'ו ביידן עמד יריב ססגוני ובעייתי הרבה יותר מנתניהו, הוא לא ניהל קמפיין על פרשות טראמפ אלא על כישלון טראמפ בהתמודדות עם המגפה. ולכן הוא ניצח. גם אנשי ימינה וגם הדמוקרטים האמריקנים הבינו את מושכלות היסוד של פוליטיקה בשעת משבר: בעת הזאת אי אמון חייב להיות אי אמון קונסטרוקטיבי. החלפת שלטון יכולה להתבצע רק בהינתן חלופה רצינית לשלטון. אין די בנפנופי ידיים. אין די ברטוריקה מסלימה. צריך בשר. צריך חזון ומנהיגות ותוכנית עבודה. צריך לשכנע את הציבור שיש אלטרנטיבה.
למרבה הצער, המרכז־שמאל הישראלי עדיין מסרב להפנים את עובדות החיים הבסיסיות הללו. הוא מתבשם מהתמיכה המרגשת של אופירה וברקו. הוא משתכר מהרוח הגבית באולפנים. הוא חי בעולם הסגור של בועה המאוהבת בעצמה. אבל אם מנהיגות המרכז רוצה לחולל כאן מהפך – עליה ללמוד מבנט ומביידן. די עם הנגד. ספרו לנו בעד מה אתם. ספרו לנו מי אתם. הוכיחו לנו סוף־סוף שאתם ראויים.