השלום החדש הוא שלום מוזר מאוד. אין לו גיבור, אין לו דובר ואין לו מפלגה. אין לו כריזמה, אין לו רייטינג ואין לו הילה. גם אין מאחוריו תפישת עולם ברורה. על כן, אצל רבים הוא מעורר פיהוק או חשדנות או סתם חוסר עניין. לשמאל קשה איתו כיוון שהוא השלום-של-ביבי. והשלום-של-טראמפ. ושלום בלי פלסטינים. ואילו לימין קשה איתו כי הוא בכל זאת שלום. ושלום-ללא-סיפוח. שלום-ללא-ארץ-ישראל-שלמה.
גם הציבור הישראלי הרחב מתקשה להתרגש מפריצת הדרך המדינית אל עבר המפרץ. מה שמעניין כעת את רובנו הוא הקורונה הבריאותית והקורונה הכלכלית ומלחמת הבוץ הפוליטית. ומאז האינתיפאדה השנייה רובנו בעצם מחקנו מהמפה את השאלה הפלסטינית והשאלה הערבית והמזרח התיכון. כל עוד אין טרור, יש ביטחון וישראל חזקה – לרובנו אין עניין אמיתי במתרחש מעבר לגבול. אבו דאבי זה נחמד אבל אבו דאבי זה לא כאן. גורדי השחקים שלה והקניונים הזוהרים שלה עדיין לא מוחשיים. על כן נדמה לרבים שהפיוס איתה לא ממש חשוב.
טעות. טעות גדולה. כיוון שהאמת היא שהשלום החדש הוא דרמטי. השלום החדש הוא השלום השני בחשיבותו אחרי השלום עם מצרים. השלום החדש הוא מהפיכה של ממש. אם יצליח, הוא יחולל כאן תפנית היסטורית שלא היתה כמוה מזה ארבעים שנה.
מעט היסטוריה ומעט הקשר: הסכם השלום הישראלי מצרי (1979) קיבע את התבנית של שטחים-תמורת-שלום. נסיגה מלאה תמורת שלום מלא. הסכמי אוסלו (1993) קיבעו את הרעיון שעל פיו במוקד תהליך השלום נמצא העניין הפלסטיני. ללא פתרון הבעיה הפלסטינית לא יהיה פיוס עם העולם הערבי. כך נוצרה הפרדיגמה של השלום הישן: כדי לייצב את המזרח התיכון יש לפתור את הבעיה הפלסטינית באמצעות הסכם של שטחים – תמורת שלום. רק פתרון של שתי מדינות המבוסס על נסיגה לגבולות 67' יביא לקץ הסיכסוך – וישכין שלום.
בא השלום החדש ואומר בדיוק את ההיפך. לא שטחים-תמורת-שלום אלא התעצמות הדדית תמורת שלום. לא מרכזיות הבעיה הפלסטינית אלא שוליות הבעיה הפלסטינית. לא שלום המבוסס על רטוריקה של צדק, אשמה ותקינות פוליטית אלא שלום המבוסס על פיכחון, מציאותיות ואינטרסים משותפים. לא שלום המדשדש בעבר אלא שלום שפניו לעתיד. לא שלום המחלק מייד את הארץ אלא שלום המאחד תחילה את האיזור. ובקיצור: פרגמטיות, פרגמטיות, פרגמטיות. שלום כלכלי. שלום אסטרטגי. שלום חדשני של המאה העשרים ואחת.