ביום רביעי בערב המתנו למטח הגדול של חמאס. אבל המטח בושש להגיע. במקום זאת קיבלנו תמונות מצמררות מעכו (לינץ' של ערבים ביהודי) ותמונות מצמררות מבת־ים (לינץ' של יהודים בערבי) ותמונות מצמררות מלוד (ירי בנשק חם) ותמונות מצמררות מאום אל־פחם (עוד ירי בנשק חם). בטבריה הכו ערבים ובחדרה הכו ערבים ובלוד ובעכו המשיכו להטיל אימה על יהודים. נופצו החלונות של בתי עסק של בני לאום אחר שההמון אינו אוהב. בני לאום אחר שההמון אינו אוהב הוצאו ממכוניותיהם כדי שאפשר יהיה לעשות בהם שפטים. וכמו באיזה ליל בדולח קטן או פוגרום ישן, בתי כנסת עלו באש ומסעדות עלו באש ובתי מלון עלו באש. צימרים, אוטובוסים, ניידת משטרה. בכל רחבי הארץ התלקחה תבערה שלא התלקחה כמותה כאן אף פעם.
כך שמי שלא הבין זאת עד כאן אמור להבין זאת מכאן: האיום הקיומי החדש שנשקף למדינת ישראל הוא האיום הפנימי. חמאס פוגע בנו והורג בנו, אבל הוא לא באמת מאיים עלינו. חיזבאללה מסכן אותנו, אבל לא כפי שאנחנו מסכנים את עצמנו. איראן היא איום קיומי בכוח, אבל הפילוג הפנימי הוא איום קיומי בפועל. יותר מכל סכנה אחרת אשר מרחפת מעל עתידה של מדינת ישראל – הסכנה של מלחמת האחים היא הגדולה מכולן. אם לא נתחיל לגבש את ישראל וללכד אותה מחדש היא עלולה פשוט להתפורר.
הפעם קו השבר הוא יהודי־ערבי. דווקא אחרי שמצבם הכלכלי של ערביי ישראל השתפר דרמטית ודווקא אחרי שרמת ההשכלה שלהם עלתה משמעותית ודווקא אחרי שהוצעה להם שותפות אמיתית בשלטון – אלפים מהם בחרו בזעם ובשנאה. דווקא אחרי שנה של שיתוף פעולה הרמוני בבתי החולים ודווקא אחרי הסכמי אברהם ודווקא אחרי מנסור עבאס הגיעו הפרעות המחרידות בלוד ובעכו בלילות האחרונים של הרמדאן.
מדוע זה קרה? מכיוון שהחברה הערבית בישראל חווה מהפכה. ההנהגה הדתית שלה חלשה מבעבר. ההנהגה הפוליטית שלה מנותקת מהמציאות של המאה ה־21. המערכת המסורתית נמצאת בהתפרקות. כתוצאה מכך, רבים מהצעירים חשופים להשפעה הקטלנית של הרשתות החברתיות. ורבים מהנמצאים בשוליים חיים בתסכול עמוק. עד כה כל המתחים הללו באו לידי ביטוי באלימות הפנים־מגזרית שהשתוללה בערים הערביות ובכפרים הערביים. אבל ברגע שהקיצונים הצליחו להצית אש קדושה סביב אל־אקצה – האלימות הפנים־מגזרית הפכה לאלימות בין־מגזרית. כל משקעי העבר וכל חשבונות העבר היו בן לילה לחומר דליק בן זמננו. במובנים מסוימים חזרנו לאחור לתרפ"ט. במובנים אחרים חזרנו לאחור לתש"ח. אותה לוד שבה הטרגדיה הפלסטינית הגיעה לשיאה ב־1948, הביאה לשיאו את המשבר הערבי־ישראלי של 2021.
בשום פנים ואופן אסור להכליל. רוב ערביי ישראל קשרו את גורלם במדינת ישראל. הם השאירו את העבר הטרגי מאחוריהם ובחרו בעתיד. הרצון של הרוב להשתלב, להתקדם ולחיות, חזק הרבה יותר מהרצון של המיעוט להסית, לתקוף ולשרוף. בעשור האחרון מרבית הלא־יהודים בישראל מעדיפים את הזהות הערבית־ישראלית המתונה על הזהות הפלסטינית הנבדלת או הזהות הדתית־קיצונית. אבל הבעיה של הרוב הגדול והשקט הזה היא שאין לו מנהיגים ואין לו מוסדות ואין לו קול. הפוליטיקאים אינם מייצגים אותו, האינטליגנציה איננה מבטאת אותו והמנהיגות המקומית אינה מעזה להתעמת עם הרדיקלים. לכן כוחות שוליים בקהילה הערבית בישראל זוכים לבולטות יתר ומצליחים להשתלט על סדר היום. תשעה מתונים יושבי בית לא מצליחים לכבות את האש שמצית פירומן קנאי אחד המשליך לפידים ברחובות.
הבעיה הזאת אינה רק הבעיה של השבט הערבי־ישראלי. גם בשבט החרדי וגם בשבט החילוני וגם בשבט הדתי־לאומי, קבוצות מיעוט קיצוניות מצליחות לא פעם להחריש את קולן של קבוצות רוב מתונות. על פי רוב הן לא שורפות בתי כנסת ולא שורפות מכוניות – אבל הן מציתות אש זרה. הן לא רוגמות באבנים ולא עושות מעשי לינץ' – אבל הן אלימות מאוד בדרכן שלהן. ולכן הן מסתירות מאיתנו את האמת החשובה והמבטיחה מכולן: יש מכנה משותף ישראלי הסמוי מן העין. יש עוגן ערכי המשותף לרובנו. ובכל אחד מהשבטים הישראליים יש רוב מתון המעוניין להידבר עם הרוב המתון שבכל השבטים האחרים. לכן, אל מול האש האוחזת בקירות הבית, עלינו להקים מיד קואליציה של מתונים. עלינו לכרות כאן ועכשיו את ברית המתונים. האזעקה שנשמעה השבוע בכל רחבי הארץ מחייבת את כולנו להתעורר. ולפעול. ולאחד את ישראל מחדש.