שגריר איחוד האמירויות בוושינגטון, יוסוף אל עותייבה, דומה במידה רבה לארצו: צעיר, נמרץ, נאה, אמיד, אינטליגנטי וממוקד. עותייבה גם היה יכול להשתלב בקלות בחברתם של יזמי הייטק מהרצליה פיתוח. בלבוש ספורטיבי, גוף אתלטי וחיוך ממזרי – הדיפלומט הערבי של הדור החדש משדר פרגמטיות וענייניות. אין לו עניין לדשדש בביצות הרגשיות הרעילות של העבר. אין לו סבלנות לתחושות הרסניות של קורבנות ואשמה. פניו אל העתיד והקטע שלו הוא להפוך בעיות לפתרונות. לעשות מלימונים לימונדה.
את זה בדיוק הוא עשה בחודשים האחרונים – כאשר הגה, יזם וגיבש את הסכם השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות. לא בכירים ישראלים עמדו מאחורי היוזמה. ולא מוחמד דחלן. ביסודה היא היתה עיסקה בין שלושה מנהיגים (דונלד טראמפ, בנימין נתניהו ומוחמד בן זיאד) אשר הוצאה לפועל על ידי שלושת היאפים המייצגים אותם בוושינגטון: ג'רארד קושנר (39), רון דרמר (49) ויוסוף אל עותייבה (46). ואולם בנו של שר האנרגיה הראשון של איחוד האמירויות היה הגורם המוביל והיצירתי בתהליך. הוא זה שחשב מחוץ לקופסא. הוא זה שהבין את האינטרסים והאילוצים של כל הצדדים. והוא זה שזיהה שבתוך משבר עמוק טמונה גם הזדמנות גדולה. היסטורית.
כיוון שאמו מצריה, עותייבה גדל ולמד בקאהיר. כבר כילד בן שבע, העריץ את אנואר סאדאת. מאוחר יותר למד מסאדאת על חשיבותה של המודרניות, חשיבותה של הברית עם המערב וחשיבותו של השלום. על כן, כאשר נקלע בחודשים האחרונים אל צומת דרכים היסטורית – הבין שעליו לפעול ברוחו של סאדאת ולגרום לארצו לעשות מעשה סאדאת.
המאמר הידוע שאותו פרסם השגריר האנרגטי בידיעות אחרונות ב-12 ביוני 2020 היה המהלך הראשון. הוא נועד לבלום את יוזמת הסיפוח של נתניהו באמצעות פנייה ישירה נוסח סאדאת אל החברה הישראלית. בשלב זה איש לא דיבר על שלום ואיש לא חשב על שלום. הכוונה היתה למנוע את הפיגוע המדיני הישראלי אשר סיכן את האסטרטגיה ארוכת הטווח שאותה היתווה יורש העצר מוחמד בן זיאד: שיתוף פעולה עם ישראל כחלק מחזון של מזרח תיכון חדש שבו המתונים פועלים יחד כדי לבלום את הקיצוניים וכדי לקדם תהליך נמרץ של מודרניזציה.
אבל השבועות שאחרי פירסום המאמר היו מתסכלים. נתניהו סירב בכל תוקף לוותר על הסיפוח. הוא האמין שהוא יכול גם (לספח) וגם (לשמור על הברית השקטה עם המפרציות). על כן עותייבה נאלץ להפעיל לחץ כבד על חברו הטוב ג'רארד קושנר. הוא הבהיר לו שלסיפוח עלולות להיות משמעויות חמורות ומרחיקות לכת. הוא ישחק לידיהם של איראן, תורכיה וקטאר ויאפשר להן להתסיס את הרחוב הערבי נגד השליטים הערבים המתונים. עסקת המאה לא תתממש. לא תהיה התקדמות לעבר נורמליזציה. אפילו שיתוף הפעולה הכלכלי הקיים בין ישראל לבין מדינות המפרץ יעמוד בסכנה.
קושנר הבין אבל קושנר היה במלכוד. הוא התחיל לבדוק נוסחאות שונות של סיפוח חלקי וסיפוח מינימלי. לכל הצדדים היה ברור שהם נקלעו למבוי סתום. ואולם בשלב זה למדינאים היצירתיים של איחוד האמירויות היתה הארה: במקום לנסות לצמצם את היקף הסיפוח עדיף לנסות לסכל אותו באמצעות עיסקה גדולה. באמצעות גישה של ויתור מוחלט על המהלך החד צדדי במסגרת של הסכם מדיני. על כן הם העלו את הרעיון של ביטול הסיפוח בתמורה לחתימה על הסכם אי לוחמה.
אחרי שקיבל אור ירוק ממוחמד בן זיאד עותייבה פנה לקושנר. שפנה לדרמר. שדיבר עם נתניהו. נתניהו דחה את ההצעה. הוא דרש שלום. דרמר חזר לקושנר. קושנר חזר לעותייבה. עותייבה חזר אל המנהיגות באבו-דאבי. מחמוד בן זיאד שקל את העניין במשך ימים אחדים וחזר עם הדרישות שלו: התמורה לנורמליזציה מלאה היא ביטול של הסיפוח באופן סופי. במקביל ובנפרד הוא ביקש גם לשדרג את מערכת היחסים הביטחונית של האיחוד עם אמריקה – ללא כל קשר לישראל. אחרי שעותייבה העביר את המסר לקושנר, קושנר פעל במהירות. בתוך ימים הוא חזר עם תשובה חיובית מלאה בתחום הבילטרלי ועם תשובה חיובית חלקית בעניין הסיפוח. הסיכום היה שישראל תשעה את הסיפוח לזמן מה וכי כל סיפוח עתידי ייעשה אך ורק בהסכמה של ארצות הברית.
כך שהשלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות הוא גם צפוי וגם מפתיע. עבור הישראלים הוא מממש את תפישת העולם שעל פיה אפשר לעשות עם הערבים שלום-תמורת-שלום ושלום-מתוך-עוצמה מבלי להיכנע לוטו הפלסטיני ומבלי לשקוע בבוץ הפלסטיני. עבור הערבים הוא מממש את תפישת העולם של מוחמד בן זיאד המאמינה בקידמה, סולדת מקנאות ומחפשת בני ברית פרגמטיים שאיתם אפשר לבנות עתיד. עבור הישראלים והערבים כאחת, היא מממשת את ברית המתונים (הנאבקים יחדיו באיראן ובג'יהאד), את ברית המודרניים (המאמינים בחדשנות, טכנולוגיה וצמיחה כלכלית מהירה) ואת ברית היתומים (החוששים שארצות הברית נסוגה מהמזרח התיכון ומותירה אותם לבדם). בכך היא מביאה אל שיאו תהליך התקרבות בטחוני, מודיעיני וכלכלי הנמשך עשרות שנים ומוציאה מן הארון ידידות אמיצה.
ואולם בה בשעה השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות גם מפתיע. איש לא צפה אותו, איש לא חזה אותו ואיש לא תכנן אותו. הוא אילתור שהצליח – בגדול. על כן הגאונות הגלומה בו היא לא גאונות של תיכנון ארוך טווח אלא גאונות של ניצול-הזדמנויות. בן לילה. מהיום להיום. מהרגע להרגע. והמאלתרים הגדולים אשר הביאו אותו לעולם הם ללא ספק מוחמד בן זיאד ויוסוף אל עותייבה. אמיר ושגריר שהם פניה החדשים של אותה ערביות חדשה, מודרנית, אשר הציונות המתינה לה מאה שנה.