לא יודע איך אתם, אבל אני לא רוצה לשמוע יותר את השם נתניהו. האם אני מעריך את נתניהו? מאוד. האם אני ביקורתי כלפי נתניהו? מאוד־מאוד. האם אני חושב שנעשה לנתניהו עוול? בהחלט. האם אני חושב שנתניהו עושה עוול לכולנו? לגמרי. אבל כמה אפשר, תגידו. באמת, כמה אפשר.
מחצית מחיי הבוגרים התנהלו תחת הצל של האיש ההוא. האם הוא צודק וכמה הוא טועה. כל חייהם של ילדי הצעירים מתרחשים תחת העננה של האיש ההוא. האם הוא מושיע או דיקטטור. די. אני לא יכול יותר. ואני לא רוצה יותר. אני רוצה לחשוב על דברים אחרים ולדבר על נושאים אחרים. אני רוצה להרגיש רגשות אחרים. לחוש תחושות אחרות. אני עומד על זכותי לחיות עתיד ישראלי שאינו נגוע בפולחן נתניהו, ברדיפת נתניהו ובדיבוק נתניהו. עד כאן.
כך שבערב השבת העצוב הזה אני מייחל לכך שמערכת הבחירות השלישית שנכפתה עלינו תעסוק בנושאים שאין להם דבר וחצי דבר עם בנימין, שרה ויאיר נתניהו.
הדרת נשים, למשל. בכנסת היוצאת היו רק 28 נשים (מתוך 120 חברים). בממשלה היוצאת היו רק שלוש נשים (מתוך 21 שרים). מבין 29 המנכ"לים שעמדו בראש משרדים ממשלתיים רק שלוש היו נשים. מדובר בשערורייה. במחדל. בליקוי מאורות. לפי הנתונים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, בעוד בדנמרק ובצרפת שיעור הנשים בפרלמנט הוא כ־40 אחוזים, בישראל הוא רק 23 אחוזים. בעוד בגרמניה ובקנדה שיעור הנשים בממשלה הוא 40־50 אחוזים, בישראל הוא עומד רק על 15 אחוזים. בתחום הייצוג של נשים בפרלמנט אנחנו במקום 79 בעולם. בתחום הייצוג של נשים בממשלה אנחנו במקום ה־100.
בחרפה הזאת צריך לטפל ואפשר לטפל – מיד. על המפלגות המבקשות היום את אמוננו להתחייב לכך שלפחות שליש מהנציגים שישלחו לכנסת יהיו נציגות. עליהן לשאוף לכך שלפחות שליש מהשרים בממשלה הבאה יהיו שרות, ושליש מהמנכ"לים – מנכ"ליות. ב־2020 צריך להגדיר יעד לאומי: בתוך כעשור מספר הנשים בכנסת, בממשלה ובתפקידי הניהול הבכירים יהיה שווה למספר הגברים.
הדרת ערבים. בעשור החולף חלה מהפכה שקטה במגזר הערבי. ממשלתו של האיש שאיני רוצה יותר לנקוב בשמו הזרימה מיליארדי שקלים לתוכניות פיתוח ששיפרו מאוד את מצבם של הלא יהודים בישראל. שיעור הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות עלה ב־80 אחוזים. שיעור הנשים הערביות היוצאות לעבודה עלה ב־40 אחוזים. תהליך השילוב של האוכלוסייה הערבית בהשכלה הגבוהה, בשוק העבודה, במשק בכלל ובמיוחד במערכת הבריאות התקדם באופן מואץ.
אבל בתחום אחד, קריטי, לא חל שום שינוי. כחמישית מתושבי ישראל הם ערבים. מספר השרים הערבים בממשלה הוא אפס. מדובר בשערורייה. במחדל. בליקוי מאורות. אין נאמנות ללא ייצוגיות. אין אזרחות פעילה ומשמעותית ללא השתתפות בממשלה ובממשל. על המפלגות המבקשות היום את אמוננו להתחייב לכך שבממשלה הבאה יכהנו לפחות שני שרים ערבים. הם לא חייבים להיות שליחיה של הרשימה המשותפת. להפך. עדיף שמי שייצג את החברה הערבית בממשלה הבאה יהיו אנשי מקצוע, אנשי עסקים או מנהיגים אזרחיים ערבים שאינם מחויבים לסדר היום הקיצוני של בל"ד. ב־2020 חובה לתת ייצוג הולם לרוב הדומם באוכלוסייה הערבית, שפניו להשתלבות מלאה בחיים הישראליים.
הדרת חרדים. כ־12 אחוזים מתושבי ישראל הם חרדים. בגלל העוצמה הפוליטית של יהדות התורה וש"ס, לחרדים ייצוג הולם ולעיתים אף ייצוג יתר בכנסת, בממשלה ובפקידות הבכירה. אבל כמו אצל הערבים כך אצל החרדים: הנציגות הפוליטית הישנה לא תמיד מייצגת את הציבור הרחב ואת תהליכי השינוי העמוקים שהוא עובר. חברי הכנסת הנאמנים לרבנים לא מביאים לידי ביטוי את הדינמיות והפתיחות של רבים מהצעירים החרדים – והנשים החרדיות. הם לא משקפים נאמנה את השאיפה העזה לשלב בין אמונותיה ואורחות חייה של הקהילה החרדית לבין המודרניות והישראליות. בכך שהוא מעודד הסתגרות ומעורר עוינות, דווקא הממסד החרדי חוצץ בין החרדים החדשים ובין החברה הישראלית.
לכן על המפלגות המבקשות כעת את אמוננו להתחייב לכך שתיאבקנה נגד ההדרה של החרדים ונגד הבדלנות של החרדים. עליהן לצרף לממשלה הבאה שרים ומנכ"לים שייצגו את החרדים־הישראלים החדשים. בכך הן תעודדנה תהליך של הידברות, השתלבות ולקיחת אחריות. באמצע המאה, כרבע מהישראלים יהיו חרדים. אי אפשר להמשיך להתעלם מהם. אי אפשר לשנוא אותם או להתבטל בפניהם. ב־2020 חובה לתת ייצוג הולם לרוב הדומם בקהילה החרדית אשר פניו להשתלבות נכונה בחיים הישראלים.
בחורף שבו עידן נתניהו מתחיל להסתיים, עלינו להתחיל לדמיין את ישראל ללא נתניהו. ובישראל החדשה, העתידית, נשים, ערבים וחרדים חייבים לזכות למקום ראוי, מכובד ושווה תחת השמש.