ארי שביט | ישראל הריבונית אינה לגמרי ריבונית ארי שביט

ישראל הריבונית אינה לגמרי ריבונית

מאמרים / כאן ועכשיו / ישראל הריבונית אינה לגמרי ריבונית

השבוע היה שבוע הריבונות. וליתר דיוק: שבוע אובדן הריבונות. הוא התחיל באמירה המטלטלת של אלוף יצחק תורג'מן שבשעת מלחמה צה"ל לא יעביר את כוחותיו דרך ואדי ערה. הוא המשיך בכתבה נרחבת בידיעות אחרונות שתיארה כיצד חיילי מילואים חוששים להתאמן במחנה צאלים ובשטחי האש סביבו בגלל אימת הבדואים המקומיים. הוא התקדם אל הקטטה ההמונית (מכות, יידוי אבנים, דקירות, ירי) בין שתי חמולות מרהט מחוץ לבית חולים סורוקה בבאר־שבע. והוא עוטר בשלל סיפורים עיתונאיים על הדרום הפרוע שהתפתח בנגב.

בתוך ימים אחדים הופיעה פתאום לנגד עינינו תמונת מציאות מבהילה: ישראל הריבונית אינה לגמרי ריבונית. בחלק ניכר מהארץ אין משילות. באזורים נרחבים בדרום ובצפון, השלטון המרכזי לא שולט. מתחת לארץ ישראל השלמה והגדולה שהתבססה כאן ב־54 השנים שחלפו מאז 1967, רוחשת מפת החלוקה של 1947. תפסנו מרובה לא תפסנו. השתלטנו על הכול – ואנחנו מסכנים את הכול.

התהליך של אובדן הריבונות התרחש במידה רבה בגלל השמאל הפוסט־ציוני החדש. בניגוד לשמאל הציוני הישן, הוא פיתח יחס מנוכר וקר לערך ההתיישבות, איבד עניין במורשת הבן־גוריונית של הפרחת השממה, ירידה לנגב ויישוב הגליל, ואימץ אתוס עירוני־צרכני־ליברלי שכל כולו נסוב סביב תל־אביב שפניה למנהטן. הוא עודד את הפיכתה של ישראל היהודית למדינת־עיר המצטופפת בין חדרה לגדרה, ובכך גרם לציונות ההיסטורית של תנועת העבודה לקרוס אל תוך מתחם גיאוגרפי, נפשי וערכי הדחוס סביב שתי גדותיו של הירקון.

התהליך של אובדן הריבונות התרחש במידה רבה בגלל הימין הציוני. הוא ריכז את המאמץ הלאומי שלו ומיקד את האנרגיה האידיאולוגית שלו בשני חבלי ארץ: יהודה ושומרון. לכן, בחצי המאה שבה הוקמו מאות יישובים בין הר חברון ובין הגלבוע, הוקמו מעט מאוד יישובים בין באר־שבע לאילת. בחצי המאה שבה חצי מיליון יהודים התיישבו מדרום ומצפון לירושלים, מתי מעט התיישבו בחצי הדרומי של הארץ. הציונות הדתית שלחה גרעינים חלוציים וחילות חלוץ אל החזית הפנימית. אבל באמת באמת, הימין הציוני לא השקיע את משאביו הרבים בהובלת מהלך ציוני שיבסס את הריבונות הישראלית בנגב ובגליל.

התהליך של אובדן הריבונות התרחש במידה רבה בגלל אוזלת היד של מערכת המשפט, של משטרת ישראל ושל כלל גורמי האכיפה. במשך עשרות שנים הם התמכרו לאידיאל־על חדש: שקט. להבטיח שקט ולקנות שקט. כדי לשרת את השקט הם העלימו עין מכך שנבנים בישראל עשרות אלפי בתים לא חוקיים. הם העלימו עין מכך שכמות עצומה של אמל"ח זורמת מהימ"חים הפרוצים של צה"ל לעבריינים ולארגוני פשע. הם העלימו עין מכך שבישראל מתהוות מובלעות ענקיות שאין בהן שלטון חוק, אין דין ואין דיין. צירוף של יד רכה, סובלנות יתרה, עצלנות, פחדנות וחוסר מקצועיות גרם לכך שמערכת אכיפת החוק כשלה בתפקידה. היא אפשרה לגידול הממאיר של חוסר המשילות להתפשט באופן קטלני בגוף הישראלי.

התהליך של אובדן הריבונות התרחש במידה רבה בגלל הגרסאות המעוותות של הליברליות והניאו־ליברליות שהשתלטו על החיים הציבוריים והפוליטיים בישראל. הליברליות פורשה כאן בטעות כרישיון להעניק זכויות בלי לדרוש קיום חובות, כנטייה קבועה ומתעצמת להעדיף את היחיד על הכלל, וכמגמה תרבותית המציבה את האישי מעל ללאומי. הניאו־ליברליות פורשה כאן בטעות כאמונה בכך שכוחות השוק יתמודדו עם כל אתגר ולכן אין צורך במדינה חזקה ומתפקדת, כנטייה קבועה ומתעצמת להעדיף את הפרטי על הציבורי, וכמגמה קבועה ומתעצמת המציבה את ההון והרווח מעל הכול.

המתקפה המשולבת של ליברליות מופקרת ושל ניאו־ליברליות פשטנית וחסרת אחריות החלישה מאוד את הממלכה ושחקה את הממלכתיות. כתוצאה מכך נפער חלל במרכז החיים הישראליים. והחלל הזה הוא שאפשר לקבוצות אוכלוסייה לפרוש מהחברה ולהתבדל מהמדינה ולפרק בהדרגה את הריבונות.

אתגר הריבונות הוא אולי האתגר החשוב ביותר העומד כיום בפני ישראל. הוא מחייב את השמאל לחזור אל ההתיישבות, ובה בשעה מחייב את הימין לחזור אל הנגב והגליל. הוא מחייב את מערכת אכיפת החוק להתעשת ואת הליברלים והניאו־ליברלים להתפכח. אבל בראש ובראשונה הוא מחייב את ממשלת בנט להציב במרכז סדר היום הלאומי מילה אחת פשוטה שנשכחה: ציונות.