ישראל לפני הכול

אני מודה: איני שווה נפש בנוגע לכחול לבן. היחס שלי אל התנועה הפוליטית הגדולה בישראל רגשי וחם. עשרים שנה המתנתי להקמת מפלגת מרכז ציונית ממלכתית. עשר שנים שוחחתי עם אינספור אנשים על הצורך לסלול דרך שלישית ישראלית. הרבה לפני שהייתה מסגרת ארגונית בשם הזה, חשבתי כחול לבן, כתבתי כחול לבן ודיברתי כחול לבן. אפילו התחלתי לכתוב ספר ששמו כחול לבן. לכן כאשר האיש הגבוה מכפר־אחים יצא אל המסע שלו, ליוויתי את המתרחש בהתרגשות. אני זוכר בדיוק היכן הייתי כאשר בני גנץ נשא את נאום הבכורה המכונן שלו (שהפך אותו בתוך כחצי שעה למנהיג החדש של ישראל). אני זוכר בדיוק מה עשיתי כאשר גנץ, לפיד, אשכנזי, ויעלון התאחדו (ובכך הקימו מפלגת שלטון רבת עוצמה). בשבילי, כחול לבן היא התקווה של ישראל. אולי אפילו התקווה האחרונה של ישראל. לא פחות ולא יותר.

דווקא משום כך, אני עוקב בתדהמה אחר ההתנהלות של כחול לבן בחודש האחרון. התנועה שהייתה אמורה לשדר ממלכתיות משדרת שבטיות (לבנה). התנועה שהייתה אמורה להיות מציאותית שוגה באשליות. היא מסכנת את עצמה ואת החזון שהביאה לעולם.

נתחיל בהתחלה: ההישג של כחול לבן בקלפיות היה היסטורי. מופלא. כמעט פלאי. אבל כחול לבן לא זכתה לניצחון מוחלט. אין לה רוב מוצק. נוקאאוט לא היה כאן. כי באמת־באמת – אל תגידו בגת – הבוחר הישראלי שלח לכנסת ה־22 שתי קואליציות. האחת היא גוש אנטי־ביבי (65 מנדטים). השנייה היא גוש ימין־ימין (63 מנדטים). מה שאנחנו רואים לנגד עינינו הוא התגוששות בין שתי הקואליציות הסותרות הללו. עדיין איננו יודעים מי מהשתיים חזקה מהאחרת.

נמשיך הלאה. כחול לבן לא קראה את המפה. היא התנהגה כאילו הניצחון שלה בבחירות ספטמבר 2019 היה מלחמת ששת הימים פוליטית. זבנג, גמרנו ונגמר העניין. אבל הבחירות של ספטמבר 2019 היו מלחמת יום כיפור פוליטית. הן הניבו תיקו מסובך שמסבך את כולם בסבך. הן יצרו מצב שקורא ליצירתיות נוסח קיסינג'ר. כיצד להוציא מתוק מעז. כיצד להפריד בהדרגה בין הניצים. כיצד להפוך עימות מר – לשלום.

את קווי המתאר של השלום שרטט נשיא המדינה. מתווה ריבלין הוא המתווה הנכון והיחידי. המושג המשפטי של "נבצרות" בעייתי? אפשר להחליף אותו במושג משפטי אחר. פרק הזמן שניתן לנתניהו בשלטון ארוך מדי? אפשר לקצר אותו – דרמטית. בהתאמות מסוימות הפתרון הממלכתי שהציע הממלכתי מספר אחת הוא הפתרון. הוא עושה בדיוק את מה שכחול לבן התחייבה לעשות: להביא אחדות ולחדש את הממלכתיות.

למרבה הצער, אחדים ממנהיגי התנועה הצעירה מסרבים להבין זאת. הם מתמכרים לאש של רק־לא־ביבי. והם מלבים את האש של רק־לא־ביבי. אגב כך, הם מתפתים להאמין בתרחישים הזויים: ממשלת מיעוט; ממשלה בחסות ליברמן והערבים; מרד בליכוד. אף אחד מהתרחישים הללו לא יתממש. הדבקות בהם גורמת לשיתוק מדינתי מסוכן. היא גם עלולה להביא להקמתה של ממשלת נתניהו־ליברמן.

בלב המלכוד עומדת הרתיעה מלשבת עם נתניהו בממשלה אחת ולו לזמן קצר. הסיבה לכך היא לכאורה מוסרית: נאמנות לשלטון החוק. אבל אם ביבי מושחת ואם סומכים על מערכת המשפט – בתוך חודשים אחדים הוא ייעלם. אם ביבי לא מושחת ואם סומכים על מערכת המשפט – הוא יזוכה. ואם ביבי לא מושחת ולא סומכים על מערכת המשפט – אפשר להצטרף אל השר אמיר אוחנה כבר עכשיו. האם באמת ביבי מפחיד כל כך? האם לשלושה רמטכ"לים אמיצים ולכוכב חסר מתחרים אין די ביטחון עצמי כדי לעבוד במחיצתו חצי שנה?

המצב הישראלי מאתגר. הגרעין האיראני חוזר. הנשק המדויק הופך את העורף הישראלי לפגיע. עידן הפילוג מחליש את החברה הישראלית. הטעויות הקשות שנעשו ביחס לארה"ב, ליהדות העולם ולתקציב המדינה עומדות לגבות מאיתנו מחיר גבוה. אין תכנון לאומי, אין אחווה ישראלית, אין מדינה הדואגת לכל אזרחיה. האם אל מול כל האיומים האלה כחול לבן יכולה לצמצם את סדר היום שלה לסדר יום של שנאת נתניהו? לראש הממשלה היוצא אולי מגיע העונש הזה. לא לאזרחי ישראל. בני, יאיר, גבי ובוגי – אתם אנשים ערכיים ורציניים. עשיתם את הלא ייאמן. החזרתם את התקווה. הגיע הזמן שתצאו מהפלונטר ותחזרו אל היסודות: ישראל לפני הכול.