איש רע לב ודמוני השתלט על מדינה אהובה או אליטות מתנשאות שלפני זמן רב איבדו את אמון העם מצאו דרך נכלולית להמשיך ולשלוט בו בניגוד לרצונו. בין המחנה השמרני לליברלי
בסיפור השני, המכונה שמרני, אליטות מתנשאות שלפני זמן רב איבדו את אמון העם מצאו דרך נכלולית להמשיך ולשלוט בו בניגוד לרצונו. במשך עשורים ארוכים הן הדירו והפלו ורמסו, אבל לאחרונה הגיעו מים עד נפש. כעת הן מפעילות את המנופים המשפטיים, התקשורתיים והביטחוניים של דיפ-סטייט אימתני כדי להשתלט על כל המוסדות, להתנקש בדמוקרטיה ולהחריב את הבית השלישי.
הסיפור המכונה ליברלי מתחיל ברצח רבין. מבחינתם של המאמינים בו, מי שבאמת עמד מאחורי יגאל עמיר ב-4 בנובמבר 1995 היה הדמגוג המתועב בנימין נתניהו. על כן כבר הכהונה הראשונה של נתניהו נתפסה בעיני הליברלים כבלתי לגיטימית, והם עשו את כל אשר ביכולתם לסיים אותה. אבל הלגיטימיות של מנהיג הליכוד נשחקה עוד יותר כאשר הוא הפך לנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. הלגיטימיות התפוררה כשהוא הקים ממשלת ימין-ימין קנאית שיזמה מהפכה משפטית. והלגיטימיות קרסה סופית ב-7 באוקטובר 2023. אי לכך האיש שעומד היום בראש המדינה לא נתפס בעיני מספרי הסיפור הליברלי כראש ממשלה נבחר אלא כדיקטטור.
הסיפור המכונה שמרני מתחיל מהאופן שבו התקשורת רדפה את בנימין נתניהו ובית המשפט העליון השתלט על המדינה בשלהי המאה הקודמת. מבחינת המאמינים בו, המהפכה המשפטית של אהרן ברק שיצאה לדרך ב-9 בנובמבר 1995 והאופן שבו הימין הושתק בעידן אוסלו ובתקופת ההתנתקות הם הוכחות לכך שעל ישראל השתלטה בולשביקיות חדשה. את ההסתדרות הישנה של הפנקס האדום החליפה הסתדרות חדשה של ממסד משפטי-ביטחוני-פקידותי-תקשורתי. על כן, למרות שפעם אחר פעם הרוב הצביע ימין – הכוח האמיתי נותר בידי השמאל. הדה-לגיטימציה המתמדת שנעשתה לנתניהו הייתה גם דה-לגיטימציה של הביביסטים. במשך שנות דור נעשה כאן ניסיון שיטתי להחזיר (באופן פוליטי) את המזרחים למעברה, את הדתיים-לאומיים לעיירה ואת החרדים לגטו. המדינה היהודית-דמוקרטית הייתה לדמוקרטיה מוזרה שבה קולו של העם לא נשמע.
במובן ידוע, העימות הפנימי שקורע אותנו הוא בין הסיפור המדגיש את הזהות הדמוקרטית-ליברלית של ישראל לבין סיפור המדגיש את הזהות היהודית-מסורתית שלה. אבל במובן אחר העימות הוא בין שני סיפורים מנוגדים על אופי המשטר, על כללי המשחק ועל החברה החופשית. בעוד שהמתנגדים לנתניהו חשים שתומכי נתניהו הורסים (להם) את הדמוקרטיה, התומכים בנתניהו חשים שמתנגדי נתניהו שוללים (מהם) את הדמוקרטיה. בעוד שהמגדירים את עצמם ליברלים חוששים שהמשך השלטון של נתניהו והקנאים ינשל אותם מזכויותיהם ומחירותם – המגדירים את עצמם שמרנים חשים שכבר כעת שלטון האליטות מנשל אותם מזכויותיהם ומחירותם. עבור המרכז-שמאל המהפכה המשפטית של לוין היא ביטוי קיצוני לכך שישראל עלולה להפוך לטורקיה החדשה של ארדואן. עבור הימין, משפט נתניהו הוא הביטוי הקיצוני לכך שישראל כבר הפכה לטורקיה הישנה, שבה לא העם ריבון אלא שופטים, גנרלים, קציני משטרה וראשי שירותים חשאיים.
אי-אפשר להבין את המתרחש בארץ בלי להבין את שני סיפורי הזהות ההולמים זה בזה. ובלי לדעת שכל אחד משני הסיפורים כולל בתוכו צירוף נפיץ של אמת ושקר, עובדות והזיות, מציאות ופרנויה. ומבלי לראות ששני הסיפורים הופכים את שני הצדדים לקורבנות בעיני עצמם שזכותם לעשות שימוש בכל האמצעים כדי להציל את עצמם. ומבלי לתפוס שהאלימות הטמונה בכל סיפור מעצימה את האלימות שמנגד וסוחפת אותנו למערבולת קטלנית. מספרי הסיפור הליברלי באמת לא מבינים כיצד מעשיהם הכוחניים מאיימים על זהותם של העומדים מעבר לרחוב. מספרי הסיפור השמרני באמת לא קולטים עד כמה מעשיהם הכוחניים מבעיתים את אלה העומדים מעבר לרחוב. אין אמפתיה. אין הגינות. אין אמת מידה אחת לכולם. במקום להקשיב אלה לאלה ולהבין אלה את אלה – אנחנו צועקים ומכים ובועטים. דו-שיח של חירשים הופך לקטטת שיכורים שמפרקת את מערכות המדינה, הורסת כל נורמה ומביאה אותנו אל סף מלחמת אזרחים.
כדי למנוע אסון, אנחנו זקוקים לסיפור שלישי. אנחנו חייבים לעשות מעשה. אין לנו ברירה אלא להתחיל לכתוב יחד את הסיפור המשולב שישחרר אותנו מהקנאות ומהקיצוניות ויאגד בתוכו את יסודות האמת שבשני הסיפורים. הפתרון הנדרש ברור: דו-שיח של אמת. כבוד הדדי. כללי משחק ברורים ומוסכמים החלים על כולם. מחויבות מלאה לכך שהמטרה איננה מקדשת את האמצעים. ויתור על מה שהשמאל רואה כהתנקשות בדמוקרטיה (המהפכה המשפטית) תמורת ויתור על מה שהימין רואה כהתנקשות בדמוקרטיה (משפט נתניהו). אבל את הפתרון המעשי יש למקם בתוך סיפור חדש ומשותף אשר רק הוא יאפשר לנו לחיות בכפיפה אחת. החלופה היא הרס מוחלט של הדמוקרטיה הישראלית וחורבן הבית השלישי.