זאת כבר לא רק הקורונה. וזאת לא רק המצוקה הכלכלית. וזה לא רק השיתוק הממשלתי. ולא רק הזעם הציבורי. ולא רק המפגינים ולא רק השוטרים ולא רק התקשורת. זאת סערה מושלמת שלא הייתה כאן כמותה מאז מלחמת יום הכיפורים. והיא כוללת את המגפה הבריאותית והמגפה הכלכלית והמגפה החברתית והמגפה המשטרית והמגפה הפוליטית. והיא מעיפה כעת מעל ראשינו את רעפי הגג, ועוד מעט תתחיל לטלטל את הקירות, ולערער את יסודות הבית.
כדי להבין את אופייה של הסערה צריך לקחת כמה צעדים לאחור. ב־35 השנים האחרונות (מאז 1985) בנתה ישראל את עצמה כמדינה ניאו־ליברלית המעודדת את המגזר הפרטי ומנוונת את המגזר הציבורי. התהליך הזה התעצם מאוד אחרי שנתניהו היה לשר אוצר (ב־2003) ואחרי שנתניהו היה לראש ממשלה (ב־2009). התוצאה הייתה בהתאם: צמיחה כלכלית גבוהה שלצידה פגיעה חברתית אנושה והחלשה דרמטית של מוסדות המדינה. הימין הכלכלי ייבא לכאן מארה"ב קפיטליזם פשטני ודורסני שפורר את הלכידות החברתית ואת המערכת הממלכתית. הוא גם שלל מהישראלים את התחושה שהם חלק מקהילה אחת בעלת זהות אחת וייעוד משותף.
בעיה: יש סתירה מהותית בין תפיסת העולם הניאו־ליברלית לבין המצב הישראלי. המדינה היהודית היא מדינה במלחמה. גם בתקופות של רגיעה לכאורה אנחנו אומת מאבק. לעומת זאת התפיסה הניאו־ליברלית ישימה אך ורק בימי שלום. בעת מלחמה אמריקה ובריטניה לא היו מעיזות לפתח את פולחן השוק ופולחן ההפרטה ופולחן היחיד האנוכי. רק 35 שנים אחרי תום מלחמת העולם השנייה יכלו מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן ליישם את האידיאולוגיה השמרנית־כלכלית שלהם. בישראל לא היה שלום, אין שלום וככל הנראה לא יהיה שלום. לא רק מטעמים מוסריים ויהודיים אלא בשל כורח היסטורי אנחנו חייבים להיות ישות מדינית חזקה המבוססת על צדק חברתי וערבות הדדית. בעשורים האחרונים התעלמנו מהציווי הבסיסי הזה. בנינו כאן כלכלת צריכה משגשגת וכלכלת הייטק מרשימה שתחתיהן מדינה חלולה, חברה שסועה וריק ערכי.
נורות האזהרה האדומות החלו להבהב לפני שנים. כל צופה נבון בחיים הישראליים היה יכול לחוש שדבר מה רקוב בממלכת ישראל החדשה. הפערים בין אמידים ללא אמידים, הפילוג של העם לשבטים, שחיקת הסולידריות. בעיית המשילות, בעיית המשפוט, חוסר התפקוד של שירות המדינה. סימני שאלה מסוימים אפילו לגבי צה"ל. והיעדר מוחלט של סיפור משמעות ישראלי חדש המשותף לכל חלקי האוכלוסייה. האטומיזציה של החוויה הלאומית. הניכור, חוסר האמון, החשיבה לטווח קצר. מלחמת החורמה כן־נתניהו־לא־נתניהו.
כל עוד הצריכה צרכה והשגשוג שגשג – אפשר היה להתעלם מנורות האזהרה המהבהבות. כל עוד ההייטק צלח והתל"ג צמח – אפשר היה ליהנות ממנעמי הקניון הישראלי הזוהר. חוויה ים־תיכונית נעימה של אכול ושתה ולקק דבש אפשרה לנו לא להתמודד עם משבר ערכי, זהותי ומוסדי עמוק. אבל כאשר אנחנו פתאום מוצאים את עצמנו במצב כמו מלחמתי – אנחנו מגלים שישראל לא ערוכה למלחמה. כאשר הקורונה עוצרת את גלגלי הצריכה, האמת נחשפת. כאשר המגפה משטחת את עקומת הצמיחה, המציאות מתגלה. קניון ריק מאדם מעמת אותנו עם חולשות ישראל במאה ה־21.
הבעיה עכשיו אינה רק ביבי. או המצור על ביבי. הבעיה היא שאנחנו בבת אחת עומדים מול כשלי העומק שלנו. הממשלה היא פרודיה עצובה על עצמה. מערכת היחסים בין העומדים בראשה ילדותית. משרד האוצר לא חכם, משרד הבריאות לא מתפקד, משרד הביטחון מנוטרל. לישראל אין מנהיגות מוסכמת ומגובשת ולישראל אין מנהל. אין לנו אסטרטגיה לאומית, אין לנו תכנון לטווח ארוך ואין לנו מצוינות ציבורית. החברה שסועה, האזרחים מופקרים ולאיש אין אמון באיש. כאשר כוחות השוק משתתקים, מתגלה איזה חלל נורא נפער כאן בשנים שהתמכרנו לכוחות השוק.
בנימין נתניהו תמיד חיפש את הרגע הצ'רצ'ליאני שלו. עכשיו, באופן טרגי, הוא מצא אותו. הקורונה היא לא רק קורונה. היא סערה עולמית וסערה ישראלית שמטלטלת הכול. במובנים מסוימים, מוגבלים, היא מזכירה את השפל הגדול ואת מלחמת העולם. כעת באמת נדרש צ'רצ'יל.
אבל למרבה האירוניה צ'רצ'יל 2020 חייב לעשות את שקלמנט אטלי עשה ב־1945: לבנות מחדש את המדינה, לאחד את החברה ולשקם את המערכת הציבורית. אם נתניהו לא יבין זאת ולא יפנים זאת – הוא יוחלף באחר. רק מי שישאיר מאחוריו את הניאו־ליברליות ויתאים את ישראל לאתגרים העומדים בפניה יוכל למשבר.