אז נסענו לחג ללונדון. לנוח מעט מהחסינות ומהבלגן וממלחמות היהודים. ולבקר אחיינית מתוקה שנולדה כאן. ולקחת את הבנים למרי פופינס. להאכיל את הברבורים הלבנים בריג'נטס פארק.
אבל בשביעי של חנוכה, מישהו צייר מגן דוד אדום על חנות ברחוב הכי מקסים של השכונה הכי מקסימה בצפון לונדון. ועוד מגן דוד אדום. ועוד מגן דוד אדום. נוטפים שנאה כמו פעם. מפיצים אפלה אשר חשבנו שחלפה מן העולם.
בדיוק אז הגיעה גם הידיעה על המתקפה האנטישמית בניו יורק. גם לונדון, גם ניו-יורק. חנוכה 2019.
ופתאום זה היה ברור: סבא עשה כל כך נכון כשוויתר על קיימבריג' ועל המפסטד ועל כל הירוק הנפלא הזה – והעדיף את ירושלים. פתאום זה היה ברור: כל כך חשוב שתהיה לנו המדינה הקטנה והמדהימה והמטורללת שלנו.
אבל היה גם ברור שאנחנו כפויי טובה. לוקחים כמובן מאליו את מה שנולדנו לתוכו. לא תמיד מבינים במה זכינו. לא תמיד זוכרים את אלפי השנים של רדיפה שמהן באנו. לא תמיד אסירי תודה על כל החסד שנפל בחלקנו. ולא שומרים כמו שצריך על המתנה הגדולה מכולן שהוענקה לנו: ישראל. רק ישראל.