בבסיס הקליטה והמיון בתל־השומר נערך ביום רביעי אירוע יוצא דופן: גיוס פלוגת צעירים על הרצף האוטיסטי. שום צבא בעולם לא מגייס צעירים על הרצף. גם צה"ל של פעם לא היה מגייס אותם. אבל צה"ל של 2021 בואכה 2022 הוא צה"ל אחר. הצבא הישראלי חש מחויבות להכיל את כל החברה הישראלית. הוא מאמין שבהיותו צבא העם עליו לקבל אל תוכו את הישראלים באשר הם. לכן לפני כשנה הוא קיבל החלטה לגייס לשורותיו גם צעירים הנמצאים על הרצף האוטיסטי. 62 הבחורים והבחורות הנרגשים שחוילו בתל השומר השבוע מרכיבים את הפלוגה הצה"לית השנייה שזו ייחודיותה. בשנים הבאות אמורות להצטרף אליהן שתי פלוגות נוספות.
ככל הנראה אין עוד צבא כצה"ל בעולם, כי הוא באמת מנסה להיות הצבא של הדמוקרטיה הישראלית בת זמננו. וככל הנראה אין עוד בישראל מוסד ממלכתי כצה"ל, כי הוא באמת מנסה לשמר את הערכים שכוננו את המדינה – תוך התאמתם לחברה דינמית המשתנה במהירות. לכן הצבא עושה מאמץ עליון לגייס חרדים ולקבל להט"בים. לכן הוא משלב בתוכו יותר ערבים, ומממן לטרנסג'נדרים את הטיפול ההורמונלי שהם נזקקים לו. צה"ל גם מחולל מהפכה בכל הנוגע למקומן של נשים בתוכו: מספר הפקידות יורד דרמטית ומספר הלוחמות עולה. הפסיפס המורכב והעשיר והצבעוני של ישראל החדשה בא לידי ביטוי דווקא בארגון הממסדי הגדול שנועד להגן על קיומה.
אבל העבודה האזרחית והחברתית המרשימה שצה"ל עושה לא יכולה לטשטש את העובדה שהוא ניצב בפני אתגרים אזרחיים וחברתיים קשים. לפי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה, אמון הציבור בצבא ירד משיא של 93.5 אחוזים ב־2017 לשפל של 82 אחוזים השנה. ואף שרמת המוטיבציה של צעירים ישראלים נותרה גבוהה, יש מגזרים שניכרת בהם השחיקה. הבעיה הראשונה היא כיצד להביא נוער איכותי שאינו דתי־לאומי לשירות קרבי. הבעיה השנייה היא כיצד להשאיר קצינים איכותיים בשירות קבע. הבעיה השלישית היא כיצד למנוע מטירוף ההייטק לשאוב מצה"ל את המהנדסים ואנשי המחשבים שהוא זקוק להם.
לראש אכ"א, אלוף יניב עשור, יש תנ"ך: ספרו של גבריאל ריצ'רד על הכישלון האמריקני בווייטנאם, "משבר בפיקוד". לפי ריצ'רד, התבוסה האמריקנית במלחמה בדרום־מזרח אסיה לא נבעה מטעויות אסטרטגיות אלא מקריסה בכוח האדם. לקריסה הזאת גרמו שבע סיבות: אובדן אמון הציבור; היעדרות העלית מהצבא; איכות ירודה של הקצונה; אובדן הנכונות להקרבה; תפיסת השירות כקריירה ולא כשליחות; העדפת מודל של ניהול על מופת של פיקוד; ולבסוף, התפוררות המשמעת. מתוקף תפקידו, עשור חייב לשדר אופטימיות והוא משדר אותה. אבל ברור לחלוטין שהסיפור של אמריקה בווייטנאם מעסיק אותו. מצבו של צה"ל טוב לאין ערוך ממצבו של הצבא האמריקני לפני חצי מאה. אבל בעיות יסוד ביחסה של החברה הישראלית לחייליה ולקציניה יוצרות כמה וכמה קווי דמיון מדאיגים.
בצה"ל מרבים לדבר על פרדוקס הביטחון. מכיוון שבעשור האחרון ישראל נהנתה משקט יחסי חסר תקדים, החברה הישראלית חדלה לשאת על כפיים את לובשי המדים. את החיילים ("הילדים שלנו") היא מחבקת בחום, אבל אל הקצינים והנגדים היא מתייחסת בחשדנות ולעיתים בעוינות. כאשר האתוס ההגמוני הוא של חדי־קרן מחד ונועה קירל מאידך – אנשי הקבע נחשבים בעיני אזרחי מדינת תל־אביב לפראיירים או לאוכלי חינם. כאשר הערכים השולטים הם מימוש עצמי וגריפת רווחים, הצבא הופך לסוג של דינוזאור. מכבדים אותו, מזרימים לו תקציבי עתק, אבל בישראל הלא סרוגה והלא פריפריאלית הוא כבר אינו נהנה מהאהדה וההילה שנהנה מהן בעבר.
כך שמעבר לפרדוקס הביטחון, קיים גם פרדוקס החברה-צבא: צה"ל עושה מאמץ עליון להכיל את החברה הישראלית החדשה ולאמץ את רוחה, אך חלק ניכר מהחברה הישראלית לא מכיל עוד את צה"ל ולא שותף לערכים שהוא מושתת עליהם. הציונות המזרחית־מסורתית והציונות הדתית ממשיכות לחבק את הצבא, אך חלק מעלית החברה קריר כלפיו ואינו מזדהה עמו עמוקות. וכך, כשהלוחמים מביטים לאחור הם לא תמיד חשים שהעם שהם מגינים עליו מוקיר את הקרבתם ומגבה אותם, ויודע להעריך את מה שהם עושים למעננו. המבט המהוסס לאחור, אל עורף מבולבל ערכית, הופך לבעיית יסוד של הביטחון הלאומי. כשישראל נמצאת על סף התמודדות עם האיום האיראני, הוא מאתגר אותה יותר מכל כוח מחץ של חמאס או חיזבאללה.