אולי אתם זוכרים: לפני פחות מחודש ראש הממשלה נתניהו עבר מעיר לעיר ואמר שהמצב סבבה. האבטלה בשפל של כל הזמנים. השכר בשיא של כל הזמנים. גז טבעי, סייבר עולמי, תיירות שלא הייתה כמוה. על כן הכבישים עמוסים במכוניות של שפע. על כן נתב"ג הומה אדם. על כן החיים בישראל טובים מבכל מדינה אחרת בעולם.
רק פרט אחד נתניהו השמיט מהתיאור שלו: נגיף זעיר (של פלגנות) הופיע במרתפיה של האימפריה הישראלית החדשה. נגיף מיקרוסקופי (של שנאת אחים) התחיל להתפשט משוק אל שוק ומסטארטאפ אל סטארטאפ. בתחילה אי אפשר היה כלל להבחין בו. במשך זמן מה אפשר היה להתכחש לקיומו. ואפשר היה להכחיש את חשיבותו. אבל הנגיף פעל במחשכים. הנגיף הפיל חללים. בתחילה בודדים, אחר כך רבים. בתחילה במחוזות נידחים, אחר כך במרכזים הגדולים. עד שבבת אחת התברר שהוא תוקף את מערכת העצבים המרכזית של הקיום הלאומי. משתק את הבירה. משתק את הממלכה. מקעקע את יסודותיה של האימפריה.
הקורונה כאן. פוגעת במאות, מסכנת אלפים, מבודדת רבבות. מדמימה את נתב"ג, מוחקת את התיירות, מזניקה את האבטלה ומאיימת על השפע. והקורונה תלך ותחמיר. היא תישאר איתנו זמן רב ותשנה כליל את מערכות חיינו. אבל בסופו של דבר הקורונה תחלוף. אולי שמש הקיץ תעשה את שלה. אולי המכון הביולוגי בנס־ציונה ימציא את שלו. במעבדה כלשהי בעולם תימצא תרופה ויימצא חיסון. ובאותה פתאומיות שהקורונה הופיעה היא תיעלם. אבל נגיף הפלגנות הישראלית לא ייעלם. המגפה של שנאת האחים לא תמוגר. אלא אם כן נתעשת כאן ועכשיו. אלא אם כן נעבור מדפוס התנהגות של עסקים כרגיל אל דפוס של התנהגות של שעת חירום. של מצב חירום. של משבר לאומי.
אבל כדי להתמודד עם המגפה צריך לאפיין את הנגיף. שמו איננו בנימין נתניהו. ושמו איננו בני גנץ. שמו איננו הימין הישראלי ושמו איננו השמאל הישראלי. לא הליכוד, לא כחול לבן, לא ימינה ולא העבודה־מרצ. ולא החרדים. ולא הערבים. לא הפשיסטים מזה ולא תומכי הטרור מזה. שמו של הנגיף הוא זהות לעומתית. הנטייה להגדיר את העצמי ואת הקהילתי ואת השבטי לא באופן חיובי, אלא באופן שלילי. ולא להאמין בבעד אלא להתמכר לנגד. כך שהחיים הלאומיים, הפוליטיים והאזרחיים הופכים לרדודים וחומצתיים. כל שיש בהם הוא החיים נגד ביבי. והחיים נגד הסמול. והחיים נגד המתנחלים. והחיים נגד הערבים. והחיים נגד הדתיים. והחיים נגד המתייוונים. חיים של נגד. הוויה של נגד. נגד, נגד, נגד. זה הדבר הנורא שקרה לנו בעשור האחרון. זאת המחלה שפשתה בנו בשנה האחרונה. את האמונה במי שאנחנו ואת ההבנה לאן אנחנו הולכים החלפנו בעונג החולני של לתעב את האחר. הנגיף המסכן כעת את חיינו הוא הנגיף של חיים נגד האויב הפנימי.
אבל אחרי שאפיינו את הנגיף עלינו גם להבין מה גרם להתפשטות המהירה שלו, אשר בן לילה המיטה עלינו את האסון של שיתוק הגוף הלאומי. והנה התשובה: מה שהפיץ את הנגיף הוא התפיסה שהמטרה מקדשת את האמצעים. אשר מקורה במהפכה הבולשביקית, שהעבירה אותה בירושה למפא"י, שהעבירה אותה בירושה לגוש אמונים, שהעביר אותו בירושה אל הליכוד, שהדביק בה את כחול לבן. וכך, כמו בסופה מושלמת, הרוחות של הכול מותר והכול הולך הביאו את האש של הזהות הלעומתית לכל מקום, ויצרו כאן מצב כאוטי ואנרכי המסכן את מדינת ישראל.
די. עד כאן. שלוש מערכות בחירות אלימות הוכיחו לכולנו שהדמוקרטיה הישראלית נשחקת עד דק. שורה של מתקפות מחליאות ובגידות ומעשים של הפרת אמונים הבהירו לכול שהממלכתיות הישראלית מתפוררת. הנגיף יצא משליטה. המגפה שואבת אל תוכה את הכול. פלגנות פתולוגית מאיימת על כל הישגיו וכל נפלאותיו של הנס הישראלי.
בנימין נתניהו – קום ועשה מעשה. הבע חרטה עמוקה על כל שנעשה בשמך במערכת הבחירות האחרונה, והזמן את בני גנץ לפגישה. הצע לו הצעה נדיבה שלא יוכל לסרב לה. זה יהיה המעשה הצ'רצ'ליאני ביותר מכל המעשים הצ'רצ'ליאנים שייחלת לעשות.
בני גנץ – קום כארי. אל תשעה עוד לעצות אחיתופל של מי שהוליכו אותך שולל בעבר ויבגדו בך בעתיד. היה אתה. היה המנהיג כחול לבן שאתה. כי ישראל לפני הכול.
בנימין ובנימין – ממשלת החירום שלכם חייבת לקום מיד כדי להתמודד עם נגיף הקורונה, על כל השלכותיו. אבל בה בשעה עליה למצוא את התרופה ולגלות את החיסון שיעצור את הנגיף הקטלני של הפילוג הפנימי. כי המגפה השחורה כבר כאן. חובה על שניכם לעצור אותה.