בנימין נתניהו עושה לעצמו עוול. ניסיונו להציג את ישראל כמדינה הבטוחה בעולם ואת התמודדותה עם הקורונה כמובילה בעולם הוא חסר שחר. בניו־זילנד, אוסטרליה, דרום קוריאה, טאיוואן, הונג־קונג, סינגפור וסלובקיה שיעור התמותה לנפש כתוצאה מהמגפה נמוך מהרבה משהוא בישראל. בסין, הודו, נורווגיה, פולין, הונגריה, פינלנד, יוון וקפריסין היקף התחלואה מצומצם לאין ערוך משהוא בישראל. במדינות רבות אחרות ברחבי תבל המאבק בקורונה מצליח לא פחות ואולי אף יותר מכאן.
כך שכאשר ראש הממשלה מתרברב ומתהדר הוא עושה מעשה שטות ומשחק לידי יריביו. האמת עצמה – בלי ניפוח חזה, בלי מתיחת פנים ובלי איפור – מרשימה למדי. כפי שנכתב בעמוד זה לא פעם בשבועות האחרונים: במערכה הראשונה נגד הקורונה ישראל ניצחה. צעדי סגר מוקדמים, מערכת בריאות איכותית וציבור אחראי הצליחו למנוע כאן קטסטרופה אנושית ואסון לאומי. לא היינו לאיטליה, לא היינו לספרד, לא היינו לבריטניה ולא היינו לניו־יורק. ישראל רחוקה מלהיות מושלמת אך עד כה היא הצליחה להגן על חיי אזרחיה באופן מרשים הרבה יותר ממרבית המדינות הנאורות והעשירות במערב.
אבל כעת אנחנו עומדים בפתחה של המערכה השנייה, אשר תהיה בעיקרה כלכלית. קרן המטבע הבינלאומית צופה שכלכלת העולם תתכווץ בשנת 2020 ב־3 אחוזים, הכלכלה האמריקנית ב־6 אחוזים והסחר העולמי ב־11 אחוזים. כל הנתונים האלה מצביעים על משבר גלובלי עמוק הרבה יותר מהמשבר של 2008־2009. נגיד בנק ישראל מעריך שכלכלת ישראל תתכווץ השנה ב־5.3 אחוזים. לשם השוואה: בזמן המיתון של 1966 הצמיחה בישראל הייתה אפסית, במשבר 1984 היא עמדה על 3.3 אחוזים, בשפל של 2002 היא הייתה אפסית ובמשבר של 2009 היא עמדה על 1.2 אחוזים.
גם בעולם וגם בארץ אנחנו עומדים בפני אתגר כלכלי שמרביתנו לא חווינו מעולם. האם ממשלת ישראל נערכת כראוי להתמודדות? האם בנק ישראל מגלה גדולה, יצירתיות ומעוף? האם לשי באב"ד המוכשר ולפקידי האוצר המסורים ישנו שיעור הקומה הנדרש כדי לבנות את הסכר שיגונן עלינו מפני הנחשול העולה מן הים?
הניסיון של החודש האחרון איננו מעודד. כדי למנוע אסון כלכלי, רוב מדינות ה־OECD גיבשו חבילות סיוע נדיבות. ארה"ב השקיעה בכך כעשירית מהתמ"ג, בריטניה שישית מהתמ"ג וצרפת שביעית מהתמ"ג. ישראל הסתפקה ב־6 אחוזים, הפד האמריקני רכש אג"חים וחובות בהיקף של טריליוני דולרים, ובנק אנגליה הודיע שיממן את כל פעולותיה של ממשלת בריטניה. בנק ישראל עשה מעט מאוד. תגובתו של הממסד הישראלי לאיום הכלכלי הייתה איטית, רשלנית וקמצנית. גם חלק ניכר מהכסף שהוקצה לא הגיע עד כה לידיהם של בעלי עסקים קטנים הנאבקים ברגעים אלה על שרידתם. את איום הקורונה ישראל הרשמית הקדימה לזהות, אך את האיום הכלכלי היא מסרבת לראות. עד לרגע זה היא לא החליפה דיסקט ולא התעוררה. ירושלים לא באמת הפנימה את העובדה שאנחנו עומדים אל מול מצב חירום ישראלי חסר תקדים.
כולנו יודעים: יותר ממיליון שכירים ישראלים יצאו לחופשה ללא תשלום מאז פורים. מאות אלפי עצמאים איבדו את מקור פרנסתם. אבל בשבועות הקרובים יתרחשו שתי תופעות שיחמירו מאוד את המצב. מאות אלפי שכירים יהפכו למפוטרים, וחלק עצום מהעצמאים יכלו את חסכונותיהם. כתוצאה מכך, בין יום העצמאות לתשעה באב נעבור מההלם הכלכלי הראשוני אל המהלומה הכלכלית האמיתית, הקשה והמתמשכת. כתוצאה מכך יהיו כאן סבל אנושי בהיקף בלתי נתפס וזעם רב. אי שקט חברתי, אי סדר פוליטי, בלגן.
חשוב להבין: ההצלחה הגדולה של ישראל במערכה הראשונה נגד הקורונה באה לידי ביטוי בכך שהיא עצרה את הטור הגיאומטרי של עליית התחלואה. אולם כעת אנחנו עומדים בפני טור גיאומטרי של הרס כלכלי. ואל מול הטור הגיאומטרי הזה אנחנו מתנהלים באופן מסורבל, מיושן ובנאלי. כל שבוע שחולף מכפיל את הנזק שנגרם למשק ולמיליוני ישראלים – אך הממשל משותק. אין חזון. אין חשיבה מחוץ לקופסה. אין יצירתיות ואין חדשנות. ראש הממשלה, נגיד בנק ישראל ופקידי האוצר מובילים אותנו צעד אחר צעד אל עבר כישלון (כלכלי) שיאפיל על הניצחון (הבריאותי).
בנימין נתניהו רוצה להתייחס להצלחה של ישראל אל מול הקורונה כאל הניצחון של מלחמת ששת הימים? לו יהי. עכשיו אנחנו נכנסים אל מלחמת ההתשה, העלולה להוביל חלילה אל יום הכיפורים.