אוהדיו של בנימין נתניהו אוהבים לתאר אותו כדרייפוס ישראלי בן זמננו. אבל האמת היא שאין שום דמיון בין אלפרד דרייפוס ובין בנימין נתניהו. הסרן בחיל התותחנים הצרפתי היה אדם שקט, ממושמע וחיוור, שהיה קורבן מובהק של עלילה זדונית וחסרת שחר. המנהיג הישראלי הוא אדם תקיף ועוצמתי, שלפחות בכל הנוגע לתיק 1000 (סיגרים ושמפניות) נהג באופן לא ראוי. הקצין היהודי מאלזס היה אדם תמים שנקלע באופן מקרי, שרירותי וטרגי לפרשה הנושאת את שמו. ראש הממשלה המיועד הוא אדם החי חיי מאבק המחוללים סביבו סערה בלתי פוסקת, שנוגעת למעלותיו ולחולשותיו. דרייפוס היה מרכין ראש טיפוסי, אך נתניהו הוא איש אשר – לטוב או לרע – אינו מרכין ראש לעולם.
אך על אף ההבדלים התהומיים בין דרייפוס לנתניהו, יש קווי דמיון מתעצמים בין משפט דרייפוס למשפט נתניהו. שני האירועים המשפטיים הללו היו לאירועים פוליטיים בעלי משמעות דרמטית. ושניהם קורעים לגזרים את האומה שהם מתנהלים בכיכר העיר שלה.
פרשת דרייפוס הסעירה את הרפובליקה הצרפתית במשך 12 שנה, מיום מעצרו של הקצין היהודי באוקטובר 1894 ועד זיכויו המלא ביולי 1906. לעלילה המסועפת והמתפתלת שלה היו אינספור התפתחויות: זיוף מסמכים, חקירה מוטה, משפט צבאי, טקס השפלה פומבי, הגליה, ביקורת תקשורתית, חשיפת אמת, משפט חוזר, חנינה, ועדת חקירה. אבל מה שהפך אותה לחשובה כל כך הוא העובדה שהיא פגעה במוניטין של הצבא, התסיסה את המערכת הפוליטית ושיסעה את החברה. בסופו של דבר היא האיצה את תהליך השקיעה של המלוכנים הצרפתים, שרבים מהם היו אנטישמים רודפי דרייפוס.
פרשת נתניהו מסעירה את ישראל זה שש שנים וחצי, ותמשיך לעשות זאת גם בשנים הבאות. גם בעלילה המסועפת והמתפתלת שלה יש אינספור התפתחויות: ידיעות עיתונאיות (שחלקן שנויות במחלוקת), חקירות משטרה אינטנסיביות (שחלקן מעוררות תמיהה) והכרעות משפטיות מפתיעות (שאחדות מהן חסרות תקדים). אבל מה שהופך אותה לחשובה כל כך הוא שהיא פוגעת במוניטין של מערכת המשפט, מתסיסה את המערכת הפוליטית ומשסעת את החברה. בסופו של דבר היא מאיצה את תהליך השקיעה של האליטות הוותיקות, של המרכז־שמאל ושל הציונות הליברלית.
פרשת נתניהו שונה מאוד מפרשת דרייפוס בכך שלא הייתה בה קנוניה. לא עמד מאחוריה זדון. מי שהיה ראש הממשלה ושר התקשורת אכן עשה סדרת מעשים בעייתיים שחייבו בירור וחקירה ואולי אפילו העמדה לדין. וככל הידוע לנו החוקרים והתובעים שבסופו של דבר העמידו אותו לדין לא זייפו מסמכים ולא שיקרו ולא פעלו באופן פלילי. הבעייה היתה שהם הניחו את המבוקש. בשלב מוקדם מאוד הם גיבשו קונספציה, ורק אותה הם ניסו לאשש. הם מעולם לא ניסו להפריך את השערת המחקר שלהם, כפי שנדרש בכל תהליך רציני של בירור אמת. לכן איסוף המידע שלהם היה בררני, ותפיסת המציאות שלהם הייתה מעוותת. חשיבה אחידה, קשיחה ודוגמטית גרמה להם לנהל באופן שערורייתי את החקירה הרגישה בתולדות המדינה.
סימני השאלה שליוו את פרשת נתניהו מלכתחילה קיבלו השבוע משנה תוקף. המשנה למנכ"ל התקשורת מימון שמילה טען בעדותו בבית המשפט המחוזי בירושלים שחוקרי המשטרה הוליכו אותו שולל, ושתחושתו הייתה שהם "מחפשים את ראש הממשלה". עובד המדינה המסור והדייקן אף שקל להתלונן בפני היועץ המשפטי לממשלה על אופן התנהלות החקירה. יושבת ראש מועצת הכבלים, ד"ר יפעת בן־חי־שגב, טענה בעדותה שלה שהחקירה שעברה הייתה "חובבנית, רשלנית ומגמתית". לדבריה התהליך כלל "הטלת מורא ופחד בתנאים לא אנושיים שצריכים להדאיג כל אזרח. אפשר למצוא בחומרי החקירה דברים שהם תוצאה של הטעיה".
חשוב להבין: שמילה ובן־חי־שגב אינם חשודים ואינם עדי מדינה. שניהם שליחי ציבור ואנשי מקצוע שאינם בעלי עניין. ובכל זאת שניהם אומרים באופן הנחרץ ביותר שחקירתם הייתה מוטה באופן חמור. לא את האמת ביקשה המשטרה, אלא את גרסת האמת המסוימת שהאמינה בה.
אי אפשר להגזים בחומרתם של הדברים הללו. ואי אפשר להגזים בחומרה של דרך אכיפת החוק במקרה של פרשת נתניהו. הקורבן הראשון של הכשלים שלהם היה נתניהו עצמו, שההתייחסות אליו היתה בלתי הוגנת ובלתי סבירה. אבל הקורבן האחרון של מובילי החקירה הוא מערכת המשפט עצמה. הטעויות הקשות שלה הן שהציתו את האש המאיימת כעת לשרוף את שלטון החוק.