גם השבוע היה קשה. הקורונה עדיין משתוללת. המשבר הכלכלי מעמיק. טירוף המערכות הפוליטי נמשך. אבל השבוע גם קיבלנו מתנה שלא תסולא בפז: המועמד לנשיאות ג'ו ביידן בחר בסנטורית קמלה האריס לשותפה שלו במרוץ אל הבית הלבן. מחיאות כפיים, חברות וחברים. בעידן של סערה גדולה, ישראל זכתה לשעת חסד.
שלושה צעדים לאחור. האיום האסטרטגי העיקרי שנשקף היום לישראל הוא לא איראן. ולא חיזבאללה. ולא חמאס. האיום האסטרטגי הנשקף היום לישראל הוא מערכת היחסים הקלוקלת שלה עם המפלגה הדמוקרטית האמריקנית. גם היום, גם מחר וגם מחרתיים – ישראל תלויה באופן כמעט מוחלט בברית הייחודית שלה עם ארצות הברית. בלי הדוד סם אין לנו כיפת ברזל מדינית. ואין לנו כיפת ברזל ביטחונית. ואין לנו כיפת ברזל כלכלית־טכנולוגית. כדי לקיים את הברית החיונית, דאגה ישראל תמיד לכך שתיהנה מתמיכה דו־מפלגתית באמריקה.
גולדה מאיר הייתה סוציאליסטית ממילווקי, אבל היא הפכה לידידתו הגדולה של הנשיא הרפובליקני (המושחת והאנטישמי) ריצ'רד ניקסון. מנחם בגין תיעב את כל מה שג'ימי קרטר מייצג, אבל עבד איתו יד ביד. במשך חצי מאה נזהרו ראשי ממשלה ישראלים מלהתערב בפוליטיקה האמריקנית, ודאגו שבישראל יתמכו גם רפובליקנים וגם דמוקרטים. עד שבאה ברית טראמפ־נתניהו לעולם וטרפה את הקלפים. וגרמה לכך שישראל נתפסת היום כבת טיפוחיו של הימין האמריקני. וגרמה לכך שבמפלגה הדמוקרטית ישראל נעשית מצורעת. כך שהיום קיימת סכנה של ממש שממשל דמוקרטי עתידי יפנה לנו עורף וישלול מאיתנו את כל כיפות הברזל שלהן אנחנו זקוקים.
שני צעדים לאחור. במקביל לטעויות הקשות שעשתה ישראל, בעשור האחרון גם אמריקה עצמה הלכה והשתנתה. הרוב הישן, הלבן והנוצרי הצטמק באופן דרמטי. המיעוט ההיספני, המיעוט האפרו־אמריקני והמיעוט של בני המהגרים התעצמו מאוד. בה בשעה, השיח ההגמוני נעשה במידה רבה שיח פרוגרסיבי. לעיתים אף פרוגרסיבי קיצוני. המחויבות החדשה לזכויות אדם, זכויות מיעוטים, זכויות נשים, צדק חברתי והגנה על הסביבה הפכה לחשובה לאין ערוך מהמחויבות הישנה לסדר עולמי יציב שהאימפריה האמריקנית במרכזו.
כך נוצר אתגר כפול. מצד אחד, בעלי הברית המסורתיים של ישראל באמריקה מאבדים בהדרגה את כוחם. מצד שני, הולכת ונוצרת התנגשות חזיתית בין הערכים שישראל מזוהה איתם (עוצמתיות, עמידות, כוחניות) ובין הערכים החדשים שאמריקה החדשה מוקירה. לא רק בגלל משגים קשים שעושים בירושלים, אלא גם בגלל תמורות עומק המתרחשות בצפון אמריקה – המרחק בין הדמוקרטיה הגדולה ובין דמוקרטיית הסְפר הולך וגדל. הולך וגדל. ומאיים להפוך לקרע.
צעד אחד לאחור. בתוך ההקשר המאתגר הזה אירע לישראל נס ראשון לפני חודשים אחדים. באביב 2020 עבר ג'ו ביידן החייאה פוליטית מופלאה, גבר על ברני סנדרס ואליזבת וורן, והיה למועמד הדמוקרטי לנשיאות. בכך הובטח שאם טראמפ יובס בנובמבר, מי שיחליף אותו יהיה ידיד אמיתי של ישראל. הוא יהיה לנשיא הדמוקרטי האחרון הממשיך את המסורת (של טרומן, ג'ונסון וקלינטון), אשר בעבורה תמיכה בישראל היא חלק מהמאבק למען הקדמה, הנאורות והצדק הטבעי.
אבל ביידן הוא שריד מעידן אחר. והוא נושא עימו את ערכיו של עולם אחר. צעירים רבים ואנשי שמאל רבים במפלגתו שלו מפעילים עליו לחץ להיות רדיקלי יותר בנושאים פנים־אמריקניים ולהיות פחות פרו־ישראלי. ביידן גם היה חייב לבחור באישה לא לבנה כמועמדת לסגנית נשיא. ומבין הנשים הלא לבנות שעמדו על הפרק, הרוב היו קרירות למדי ביחסן לישראל. כך שהעובדה שבסופו של דבר ידיד ישראל ביידן בחר בידידת ישראל האריס היא לא פחות מנס כפול. שכן הסנטורית מקליפורניה היא פרקליטה מוכשרת ושחורה למחצה אשר תפיסת העולם שלה מרכזית. היא משלבת באופן יוצא דופן פוליטיקת זהות מגדרית עם פוליטיקת זהות גזעית עם פוליטיקה של אחריות ופרגמטיות. ופוליטיקה של אהדה לישראל.
כך שמה שקרה השבוע מעבר לים מעניק לישראל מתת חד־פעמית. ביידן והאריס הם הגשר הטוב ביותר שאפשר לדמיין בין העולם של אתמול ובין העולם של מחר. אם לא נדע לצעוד על הגשר הזה בתבונה, נסכן את הנכס האסטרטגי העיקרי שלנו. אבל אם נושיט יד לצמד הדמוקרטי הטרי ונלמד לדבר איתו בשפתו, נוכל לתקן את יחסינו עם הדמוקרטים באמריקה ולכרות ברית חדשה עם אמריקה החדשה. זאת קריאה אחרונה בהחלט לתבונה בירושלים. וזאת הזדמנות היסטורית שלא תחזור.