ב-16 בספטמבר 2018 אהוד ברק נשא דברים במועדון צוותא בתל אביב. ההרצאה היתה שגרתית אבל במהלכה נחה הרוח על הנואם: בדקות ספורות הוא תיאר את חווית המלחמה של 1973. לקראת יום הכיפורים האחרון, ברק הפיץ את סרטון חמש הדקות. בימים האחרונים צפיתי בו פעם אחר פעם. בגרון חנוק. בגאווה ישראלית ובחרדה קיומית.
ברק פתח בכך שהידיעה על כך שפרצה מלחמה מצאה אותו בסטנפורד, קליפורניה. וכי אחרי שנפרד מאשתו ומבתו בת השלוש יצא לניו יורק. בשדה התעופה קנדי כאלף צעירים ישראלים הצטופפו סביב דוכן אל על: כולם ביקשו לעלות על הטיסה שתיקח אותם ארצה. אבל מכיוון שבמטוס היו רק 170 מושבים, על מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר הוטל לתעדף ולהחליט למי יוקצה מקום. שלושה חודשים אחר כך, בטיסה חזרה לארצות הברית, אחזה בו המחשבה על כך שעשרות מבין הבחורים שבהם בחר, חזרו מהמלחמה בארונות. לפעמים גם זה לא.
אני הייתי קצין בקבע, אמר ברק. מובן מאליו שהייתי צריך לחזור. אבל מרבית האחרים היו סטודנטים או מטיילים או יזמים. אף אחד לא טילפן אליהם. אל אף אחד מהם לא הגיע צו קריאה. אבל קול פנימי קרא להם. הם הלכו כי קרא קול. ונאבקו זה בזה כדי להיכנס לרשימה בנמל התעופה קנדי כדי שיגיעו בזמן להטיל את עצמם על הכף.
פעם אחר פעם תהיתי, המשיך החייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל, מה הוא סוד הרוח שהביאה אותם ללכת בעקבות הקול כעניין מובן מאליו. "האין אלה פירותיה של רוח השותפות והשוויון שהיתה אז רוחה של ישראל? של ההרגשה שכולנו משפחה אחת גדולה. שיש לנו בית. לא רק קורת גג מעל הראש. אלא בית. במובנו הרגשי, האנושי והממשי. מקום שבתוכו אתה יודע שגם בעת הקשות במחלוקות, גם אם ניוותר חלוקים, אנחנו עדיין שם אחד בשביל השני. ובעת הקשים שבקרבות, אנחנו שם אחד בשביל השני. עד מוות. שהרי אנשים אחים אנחנו".
"הרוח הגדולה הזאת", סיים הרמטכ"ל לשעבר "היא תמצית ההישג של החזון הציוני-דמוקרטי. והיא העוגן לביטחון, לתיקווה ולעתיד. את הרוח הזאת – פתוחה וחופשית ובה בעת חמה וקשובה, מחייבת ומחבקת – עלינו לשמור מכל משמר ובכל מחיר".
רק שנתיים חלפו מאז שראש הממשלה לשעבר דיבר כך – וכאילו נצח עבר. בסתיו הנורא הזה, של המגיפה החיצונית והמגיפה הפנימית, דבריו נשמעים כמו רקוויאם של הישראליות. מילותיו נקראות כהספד מרגש לתחושת-היחד העזה שפעם פיעמה בנו. אשר על פי הנואם עצמו "אם היא לא תתקיים, גם קיומנו שלנו יהיה נתון בסכנה כבדה".
כשצפיתי בסרטון הקצר בפעם הרביעית או החמישית, חשבתי על כך שבין השבים ארצה מלימודים באוניברסיטאות יוקרה אמריקניות ביום הכיפורים ההוא, היו גם (סגן אלוף) אהוד ברק וגם (סרן במילואים) בנימין נתניהו. גם בנם של החברים אסתר וישראל ברוג ממשמר השרון – וגם בנם של צילה ובן ציון נתניהו מירושלים הז'בוטינסקאית. אשר קול פנימי קרא להם. אשר הלכו כי קרא הקול. ואשר כעת האחד מהם מגדיר את חברו דיקטטור. והשני מגדיר את חברו חבר של פדופיל. אחד מהם מבקש לסלק את השני מהשלטון באמצעות מהפיכה-בזמן-מגיפה. השני מבקש להנציח את שלטונו באמצעות השתקת המחאה. וביחד הם מפרקים את המשפחה. מחריבים את הבית. אומרים לנו יום יום שלא אנשים אחים אנחנו.
לעולם לא אשכח את זכויותיו של אהוד ברק. ואת זכויותיה של ישראל הותיקה, הנאורה והמוחה שמתוכה עלה. ולעולם לא אשכח את זכויותיו של בנימין נתניהו. ואת זכויותיה של ישראל השניה, הפצועה והכואבת שאותה הוא מייצג. אבל מה שקרה לשני הלוחמים הללו בין אוקטובר 73' לאוקטובר 2020 הוא טרגדיה ישראלית. ומה שקורה היום בין ישראל הראשונה לישראל השניה הוא אסון. על כן על כולנו לחזור אל היסודות. שאותם אהוד ברק תיאר בבהירות ובתמציתיות בנאום-חמש-הדקות. ועל כולנו לעצב מחדש ישראל אשר צעיריה יידעו לחיות בה יחד וצעיריה יהיו מוכנים להילחם עליה יחד. אם נמית את הקול הישראלי האחד, הפנימי והעמוק שבתוכנו – נמות. לא יהיו לנו חיים בארץ הקשה הזאת ללא התחושה של משפחה אחת ובית אחד – ואחים ואחיות.