הייתה שנה קשה.
בתחילה היו אלה הבחירות. והבחירות שבאו אחרי הבחירות. והבחירות שבאו לבסוף. הרצף חסר התקדים של שלוש מערכות בחירות בעונה הפוליטית תשע"ט־תש"ף היה מייגע, מתיש ומדכדך. שוב ושוב הפוליטיקאים שלנו הוכיחו שאינם ראויים לעם הנפלא הזה.
שוב ושוב הם הובילו את עצמם ואותנו אל קרבות בוץ מתועבים. איש מהם לא התעלה. לא הביא איתו רוח חדשה או חזון חדש או רעיון גדול המעורר השראה. כל שהם עשו הוא לחבוט אלה באלה עד זוב דם. להכות באחרים ולהשפיל את עצמם. ולגרור את מדינת היהודים אל סאגה בלתי נגמרת של האשמות הדדיות והשמצות הדדיות וגידופים וקללות, שהעצימה מאוד את התהליך של התפוררות העם לשבטים ושל התפרקות הממלכתיות, עד כדי סכנה לאומית ברורה ומיידית.
אחר כך הייתה זאת הממשלה, שכותב שורות אלה תמך בנמרצות בהקמתה. אבל אופן הקמתה השאיר אפילו אותו פעור פה. במקום לנצל את ההזדמנות ההיסטורית כדי לכונן ממשלת אחדות אמיתית ויעילה – המניפולטורים של הליכוד וחדלי האישים של כחול לבן הקימו מפלצת דו־ראשית מסורבלת, מגושמת וחסרת תוחלת. במקום להציע בשורה לעם פצוע וכואב, הם עשו עליו עוד סיבוב ציני והקימו מבנה מסואב שכולו חלוקת ג'ובים וסידור עבודה. הוחמצה ההזדמנות להביא אנשי מעלה אל שולחן הממשלה. הוחמצה ההזדמנות להשיק תהליך פיוס לאומי. הוחמצה ההזדמנות להפוך את הממשלה ושירות המדינה לגופים יעילים ומשימתיים המשרתים במסירות את כלל אזרחי ישראל. ישראל לפני הכול? הצחקתם אותי. עד דמעות הצחקתם אותי. עד בכי.
אחר כך הייתה זאת הקורונה. את הגל הראשון שלה עברנו בהצלחה מרשימה, אבל הגל השני שלה חשף את מחלות הרקע העמוקות והקשות שלנו. העובדה שאין כאן תכנון לאומי. העובדה שאין כאן ניהול מקצועי. אין ענייניות. אין מערכת ממלכתית חזקה, יעילה ומתפקדת. אין אמון של האזרח במדינה ושל המדינה באזרח ושל האזרחים אלה באלה. אין מנהיגות בעלת סמכות מוסרית בלתי מעורערת. אין ציות אזרחי ואין אתוס של משמעת. התרבות הנוהגת היא לא תרבות של אחריות והתגייסות אלא תרבות של האשמה, שיפוטיות וביקורת. ומכיוון שהחברה שסועה אין בה לכידות, שנדרשת כדי להתמודד יחדיו עם אתגרים לאומיים. הערבות ההדדית מנופצת.
כך שמה שקרה לנו בתש"ף הוא שנחשפה ערוותנו. סיפור ההצלחה הישראלי שמכרנו לאחרים ומכרנו לעצמנו היה נכון חלקית בלבד. נכון, מעל פני הגלים היה קצף הצמיחה הכלכלית והצמיחה הדמוגרפית והחיים בסבבה. וילה גאה בג'ונגל. קניון יהיר במדבר. הייטק, צריכה, גורדי שחקים. רבבות מכוניות חדשות באוטוסטרדות פקוקות. אבל במעמקים התחולל במשך שנים תהליך הפוך של פירוק פנימי, אשר שלל מאיתנו את האתוס הלאומי המשותף שלנו, וניוון את מערכות המדינה שלנו, והביא רוח רעה אל רחובותינו, והפיץ רעל במערכת הדם הישראלית, ופגע במערכת העצבים המרכזית, וגרם לכך שבעוד שאנחנו משגשגים כיחידים אנחנו נכשלים כאומה. במו ידינו אנחנו מסכנים את עצמנו ומחלישים את מדינתנו.
שיהיה ברור: כולנו חטאנו בעשורים האחרונים – ימין, מרכז ושמאל. כולנו היינו עיוורים – פוליטיקאים, פקידים בכירים, משפטנים, עיתונאים, אנשי עסקים. כל האליטות הישראליות לא מילאו את תפקידן ולא מילאו את שליחותן. כולנו הנחנו למדינה להישאב אל מערבולת מסוכנת של קטנוניות ורשעות וצרות אופקים. מלחמות שבטים. מלחמות אחים. מלחמות אדם באדם.
בסיומה של השנה הרעה הזאת לא די שנאחל לעצמנו שיכלו קללותיה. ובראשית השנה החדשה לא די בכך שנתפלל שהיא תהיה שנה טובה ואחרת. הימים הנוראים תשפ"א באמת יהיו ימים נוראים. יום הכיפורים תשפ"א באמת יהיה יום כיפורים. לא רק במובן הדתי, הרוחני, הנפשי והאישי, אלא במובן הלאומי. כי הגיעה השעה של חשבון נפש ישראלי. והגיע הזמן לתשובה. עת תיקון.